top of page

איפה הצנזורה?

מגילת אסתר עגנונית

ליל פורים מתכנסים לקרוא את המגילה כשילדים ומבוגרים בתחפושות, אווירת עליצות ושובבות ממלאה את החלל, היין והוויסקי מוכנים כבר בידיהם של חלק מהמשתתפים וזה ישתלשל לתוך גרונם מיד עם תום הקריאה ויפתח את הפורים – אוכל שתיה שירה מוסיקה משלוח מנות וחגיגה רבה.


נראה לי שלא אטעה הרבה אם אומר שעבור עגנון מגילת אסתר לא היתה עילה לגיל ורננה אלא להיפך. זו המגילה שמבשרת את נוראותיה של הגלות הארוכה הצפויה לבוא על ישראל, היא מתארת היטב את העדר הביטחון ואת עליבות חיי אדם ואומה שחייהם תלויים להם מנגד נוכח כל עריץ ורודן כמו תחת שליט נאור וחביב. היא מעמידה לפנינו מראה ביקורתית על אודות ההתנהלות שלנו בין העמים בתקופה שכזו, ומקדימה באלפיים שנה את העידן הקוסמופוליטי והגלובלי בתמונה מרהיבה של מסיבת המונים בסנטרל פארק או גני יהושע...


המגילה היא מסמך רלוונטי בכל דור, ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, היא גם היתה אקטואלית מידי. בסיפורים – החל מאלו שנכתבו תוך כדי סערת השואה - עגנון מתכתב עימה, והיא המעניקה לו הן כלים פואטיים והן כוח ותוקף לומר דברים קשים.


אדגים זאת באמצעות מוטיב הארוטיקה המצוי במגילה וביתר שאת בספרות המאוחרת אחרי שהתקבלה לקאנון היהודי והתקבעה כמצווה בימי הפורים. כאשר למדנו בקתדרה את הסיפור הקצרצר "הלב והעיניים", לא הספיקה לנו שעתנו לפתוח ענין זה לדיון. בסיפורת העגנונית, ככל שהסיפור מועט במילים, כך הוא דחוס, מהודק ורווי במטענים של רמיזות והדהודים לטקסטים אחרים, תובע קריאה איטית וקילוף שכבות של משמעות הטמונות בו.


מעשה אסתר מלכת קוזימיר הוא אגדה עם גרעין היסטורי השמור בגירסאות שונות בסיפורי העם של הפולנים כמו של היהודים. בנוסח העגנוני, אסתר היא בת חיט יהודי יפת תואר המובאת אל הארמון על ידי המלך המאוהב בה, ואף היא "ותרא חיים עם אישה המלך עד אשר מתה. באהבתה את אישה המלך ותמת."


בניגוד למגילה ולרוב הפרשנויות, אסתר העגנונית אוהבת את החיים בארמון – ימים כלילות. אווירה אירוטית שרויה על השורות ומשוטטת בין המילים עבור בעלי תיבת תהודה מלאה במקראות קדומים, "כי עשתה אסתר את ימיה לאדוניה לאשה המלך, ואישה המלך הן ידע את אסתר". המחצית הראשונה של המשפט מובילה ליחסים שבין פילגש בגבעה לבעלה אשר נקרא אדוניה לאחר האונס הקבוצתי. המחצית השניה מעלה את הפסוק מבראשית "וידע האדם את חוה אשתו ותהר ותלד את קין...". נמצא שבמשפט קצר הנושא את המטענים הקדומים, מסופר על מערכת יחסים בין המלך לאסתר, שכלפי חוץ נראית כמיוסדת על אדני אהבה בהסכמה בין איש לאשתו וביטול המעמדות ביניהם, ואילו אמת לאמיתה היא שמאחורי החומות בחדר פנימה נמצאה אסתר במערכת יחסים אינטנסיבית ששואבת ממנה את חיותה, והיא משתפת פעולה במחשבה שיש כאן הדדיות, אהבה אמיתית בין שניים, והיא לא יודעת שלא כן. המלך שואב מן הכלי הנאה והחכם (הלב בספרות המקרא מיצג את החכמה והתבונה) ככל האפשר, מרוקן אותה מתכולתה, ולאחר מותה הוא בונה פארק על שמה ובמרכזו אנדרטה נאה תחתיה היא קבורה, כמצוי כיום ברחבי גרמניה ופולין.


מהיכן שאב עגנון את היסוד האירוטי המשחרר את אסתר מעכבות, מזהותה של בת ישראל כשרה וחסודה?


עגנון, כמו בעניינים אחרים, הולך בעקבות הפואטיקה של חז"ל. לחכמינו לא היו עכבות ומחסומים כאלו המצויים כיום, והם אמרו את דבריהם באופן בוטה ביותר, ועורכי התלמוד והמדרשים אף הם לא נמנעו מלהביא את דבריהם. בסלקציה ובצנזורה שהפעילו בעת עריכת ספרות זו, היו קריטריונים שונים מאלו הקיימים כיום, ונראה שהמרכזי שבהם איננו לשון הדוברים וסגנון דבריהם אלא הרעיון שעומד ביסוד המדרש.


וכך מספרי חז"ל על אסתר:


למה נמשלה אסתר לאילה – לומר לך : מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה – אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה " (תלמוד בבלי, יומא כט' ע"א).

ויאהב…ותשא חן וחסד מכל הבתולות: אמר רב, ביקש (המלך) לטעום טעם בתולה – טעם, (ביקש לטעום) טעם בעולה – טעם." (מגילה יג' ע"א)

"אמר רבה בר לימה משמיה דרב: שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (מגילה, י"ד ע"ב).


שלושה מקורות מעמידים לפנינו סצנות ארוטיות עזות הבעה, במילים מועטות משתחרר הדימיון לגבי המתרחש מאחורי מחיצות ומסכים בארמון המלך. הגברים הכותבים את המדרשים, משתמשים בעולמם הגברי כדי לספר בשני הראשונים על אסתר בעלת היכולת הוירטואוזית לספק את המלך, ולדלג בין עולמות תרבותיים ורוחניים - מזה של מרדכי לזה של אחשוורוש.


חז"ל בלשונם המשוחררת העזו לספר על התמסרות טוטאלית למלך, ועכשיו נותר לנו הקוראים לפרש את טיבה של התמסרות זו. אסתר כגילום של העם היהודי בגולה הנדרשים לוירטואוזיות של התמסרות וכניעה לגויים שבתוכם הם יושבים או אולי המאבק המתמיד בין שמירת זהות להשתלבות? בין אם כך ובין אם כך, המוטיב הארוטי העז מסייע לחז"ל להציב שאלות יסוד בקיום היהודי הרלוונטיות עד היום, וראו ספריהם של אלן דרשוביץ ושמואל רוזנר העוסקים בהרחבה בסוגיית יהדות ארה"ב ההולכת וקטנה בקצב מהיר אפילו מן התחזיות הישנות.


עגנון שואב מחז"ל את היסודות לסיפור הקצר שאותו הוא מוסר לפרסום ערב ראש השנה תש"ד (1943). מועד הפירסום מגלה במה עוסק עגנון באותם ימים שבהם מתפרסמים בכל בוקר ידיעות קשות מהנעשה על אדמת אירופה, ואין אסתר ואין מרדכי להציל. רק המן ועשרת בניו הולכים מחיל אל חיל.


עגנון ממעט מלעסוק בשאלות תיאולוגיות, "השמים – שמים לה'", הוא מעדיף את ההתבוננות על מעשי בני אדם, התחום שבו ניתן לו לומר דבר ואולי לתרום ולשנות משהו בהבנת המציאות היהודית. הסיפור הקצר "הלב והעיניים" נוטל ממגילת אסתר את הגרעין היסודי שרואה אותו המחבר: אסתר ומרדכי היהודים נותרו בגולה - אמנם הם שמרו מצוות, מזוזה, תפילה, פורים –משתה ושמחה, מתנות איש לרעהו ומתנות לאביונים - ומהמן אחד (חמלניצקי – 1648) להמן הבא ועוד אחד לאחריו הם המשיכו, ובשלב מסוים חשבו שאם יתערו בסביבתם כדוגמת יהודי גרמניה ווינה, אולי יצליחו לבטל את ההמנים למיניהם. הם ביטלו את פורים, אבל המן נשאר, ועימו לא עשרה בנים אלא עשרה עמים...


משום כך אנחנו ממשיכים לקרוא את המגילה בגיל וברינה, כי הוא סיפור טוב, סיפור של הצלה. אבל החכם שעיניו בראשו, קורא עד הסוף ומבין שפרק י' האחרון והקטן, הוא גם ראש וראשון לפרק א' וחוזר חלילה, ככתוב בסוף סיפור "האדונית והרוכל" שהוא כראשיתו: "ואותו רוכל נטל את קופתו וחיזר ממקום למקום וחיזר והכריז על סחורתו."


שבירת המסלול המעגלי מצויה במשפט נחמד בתחילת הסיפור: "ועל דרכיה פיזר זהב וצוקר". המרכב דוהרת לארמון והמלך מפזר תוך כדי הנסיעה סימנים המציינים את מסלול הנסיעה. אם אסתר תרצה לחזור לבית אביה החיט היהודי, הרי תוכל לעשות זאת, וזאת כמאמר הנביא : הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה. (ירמיהו ל)


מתוך המית ליבו השבור על החורבן, המחבר כותב יצירה שכולה רמזים, והקורא יקרא על פי כוחו, וכמידת הכלים שבידו לפענח סיפור, שיש בו ניסיון להעמיק לשורש השבר של הופעת המן במאה ה – 20 שלא היתה כמוה לפריחה ושגשוג בעולם היהודי, ולהעמיד את התקווה לקוראיו בישראל שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה. (ירמיהו ל)

Comentarios


bottom of page