top of page

בדידות – לנצח את המגפה


לא המצאתי את הקשר בין בדידות למגפה. אדרבא, כתבתי את המילה הראשונה בגוגל, ומנוע החיפוש לא נדרש למאמץ רב ושלף מאמרים המכריזים על הבדידות כמגפה עולמית, מגיפה של העידן המודרני, ואם לא בכותרת, הרי בגוף המאמר. ברבים מהם משתלשת גם הזקנה והנה לפנינו המשולש, בדידות-מגפה-זיקנה.


מעניין שעגנון בחר לתאר את בדידות האדם דוקא באמצעות צעירים וצעירות. כשהייתי בתיכון ולמדנו את סיפור פשוט, לא זכורה לי התרגשות מיוחדת שלי או של חברותי עקב המפגש עם בלומה והירשל. היינו כולנו חבורה תוססת ועירנית שעסוקה בעצמה – במוסיקה של אותם הימים, במחשבות על שירות לאומי או צבא ועוד. בדידותו של הירשל היתה רחוקה מאיתנו ובלומה, כשמה כן היא סגורה ונעולה בתוך הטרגדיה האישית שלה. בסביבתנו הקרובה לא היו יתומות, רק בספרים.


כעת התכנסנו בזום חבורה של בני ובנות חמישים ומעלה לקרוא שוב את מעשה סיפור פשוט, והנה הסיפור אקטואלי, לא מצד העלילה הרומנטית אלא באופן שבו מתואר מצבו הנפשי של הגיבור: אדם מוקף במשפחה אוהבת, אבל בתוכו הוא מנותק מהם. אף לא אחד מקרוביו מבין למצוקות נפשו, אדרבא, לדידם הוא זכה בטוב ביותר האפשרי. הוא יוצא למועדון החברתי ההומה ושוקק מבני גילו, ואין דיבור משמעותי אף לא עם אחד מהם. בחנות של הוריו, זרם של לקוחות הדורשים תשומת לב והירשל משתדל להיות נחמד ולעשות מלאכתו לתפארת מולידיו. בהמשך אף זה יתפוגג. הפער בין הפנים לחוץ מתרחב והוא מוותר. נוטש את המאבק. כי מה שחסר לו הוא שחסר לאדם המודרני – נפש תאומה לשוחח איתה מלב אל לב, להיות איתה, לדבר עימה פנים אל פנים.


אני מתעלמת מגוף העלילה, כדי לאפשר לנו להתמקד באופן שבו עגנון הקדיש באופן יוצא מן הכלל וחריג לזמנו את מצבו הנפשי של האדם. ברדיצ'בסקי בסיפור קלונימוס ונעמי, וסופרים אחרים שניתן למצוא אותם בעבודת הדוקטורט של דפנה כצנלסון "משוגעים בספרות העברית בראשית המאה העשרים", לא העמיקו ולא עמדו על דקויות הנפש הבודדה כפי שעשה כן עגנון מאז עגונות (1908). בסיפור פשוט מצוי התיאור המלא. בלבושו העכשווי, איש או אשה עשויים לשבת לשולחן ליל הסדר עם עוד עשרים איש, והם לבד, בפינת נפשם. אדם הולך להרצאה ויושב באמצע אולם מלא וממולא ב – 300 בני אדם, ובסיום עושה דרכו הביתה ומילה לא יצאה מפיו. הלזאת נקרא פעילות חברתית?


יחידי הירשל אביו ולאמו, ויחידה בלומה לאביה ולאמה, אולם יחידותם היא לא רק ביולוגית אלא, ובעיקר יחידות נפשית רוחנית. כל אחד מהם משתוקק וכוסף לחוויה שאינה בנמצא בבית הוריו. בלומה היא תאומתו של הירשל, והירשל הוא תאומה של בלומה. עגנון חוזר על הדברים כדי להדגיש את עומק הקשר הנפשי שהתקיים ביניהם. קשר מסוג זה המצוי בין תאומים, ברור לי - כאמא לתאומים, לא יוכל אדם שנולד יחידי להשיג בעולם. משהו מעין זה ניתן להתקרב אליו כאשר מוצא אדם את זיווגו.


אם כך, האם נגזר על האדם לחיות כל ימיו בבדידות? האם ניתן למעט אותה? לצמצם את עצמתה? אני רוצה להציע כאן את שיטת חז"ל שתובא כאן בצמצום ותורחב בהזדמנות אחרת.


חכמים העמידו את החברה היהודית על שני יסודות דיאלוגיים. האחד, נתינה ועשייה של גמילות חסדים כפי שהרחבתי בזמנו אודות תהילה. השני, וכאן יש חידוש גדול, של לימוד. מגיל 6 מצווה הקהילה להעמיד בית עבור ילדי הקהילה, וכל אדם מצווה על הלימוד. חכמים יצרו מערכת של לימוד שיסודה בדיבור של אדם עם רעהו, החברותא. מפורסמים הם הזוגות כגון שמעיה ואבטליון, אביי ורבא ועוד. הלימוד הדיאלוגי מאפשר לאדם להביא את כל כולו אל הלימוד, לעצמיותו לבוא לידי ביטוי. לא לחינם שני התלמודים מכילים ענייני משא ומתן, ועימם דברי אגדה – ובכל סיפורי חיים. כל העוסק בהם, עוסק בחייו לפרטי פרטים, הגלויים והסמויים. הדיבור מאפשר לכל אחד להשמיע את קולו ברמה. ללמוד ביחד, זהו מפגש של נפש בנפש, רוח ברוח. מקום קטן בו נוכל לגרש את הבדידות לשעה.


תמונת הבדידות שנוצרה בעקבות הלימוד בסיפור פשוט מעודדת אותי לבנות תוכנית מפגשים דיאלוגית, בה יתאפשר למשתתפים להאזין ולהזין אחד את השני, כמו במפגשי פנים אל פנים כדוגמת אלו המתקיימים במרכז ברודט בתל אביב. אני כבר עתה מצפה לשמוע אתכם, שותפי למסע ביצירת עגנון.



Commentaires


bottom of page