top of page

בחירות עליך ישראל. האם עגנון צוחק עלינו?

השבוע נלך לבחירות. המרחב הציבורי יהיה עמוס בדיבור על מפלגות - לשון פילוג, אנחנו נתכנס לשעה אחת סביב מדורת "סיפור פשוט" המאירה את ענייני היום גם אם היא עוסקת בבוטשאטש ובדמויות מעולם אחר. כי עגנון עוסק בהוויה האנושית . המקום והזמן בעלילה הם פיגומים עליהם הוא תולה את ההתבוננות החדה בהתנהגות של אדם, חברה, קהילה, אומה.

יתכן וזו הסיבה המניעה אותו לנקוט בצליל סרקאסטי כאשר הוא מתאר את הפלוגתאים בפרק אחד מתוך ספר המדינה כאנשים שלהם "אין להם צורך בראש דוקא":


"אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו.


וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלוא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות, אלו ירמולקאות זקופות ואלו ירמולקאות עגולות, אלו מצנפות מרובעות ואלו מצנפות סגלגלות, אלו גדולות כקנאה ואלו פחותות מכינה, אלו של סמוט ואלו של משי. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלוא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שער, אלו קרחים ואלו גבחים. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא מגולה."


בני אדם שצורתם החיצונית היא עיקר עניינם ומהותם מתקשים להכיל אחרות, ומנגד מפתחים רגשי טינה ועוינות כלפי השונים מהם, בהם הם רואים סכנה לשלמות העולם. האופציה האחרת מערערת את הביטחון והיציבות בחייהם. הסיפור "שלום עולמים" מוקדש לתאור תופעה זו והשלכותיה.


עוד הבחנה שמצויה בספר המדינה, עוסקת ביושבי "בית שפתותיים" הוא הפרלמנט היא הכנסת וחבריה הם "מורשי העם". עגנון מדליק זרקור חזק על אלו שבה שעיסוקם בתיפלות, ועיקרם להשמיע קול ולהראות, גם אם אין תכלית ואין מעשה ממשי בידם. קריאה בסיפור זורקת אותנו להוויה בת זמננו, וכל אחד מעלה לפניו את אותן הדמויות מבין חברי הכנסת ששמן עולה דקה לפני הבחירות, ואז הן מעוררות תהיה, מה הן עושות כל השנה? באיזה ענין מהותי נפגשנו בהן בשנים שחלפו מהבחירות האחרונות? מהיכן הן צצו כעת לומר דבר או שניים שאין בו כדי לתרום לשיפור ולתיקון חיי אדם. וכך הוא כותב על המאמץ לפתור את בעיית חוסר כסף במדינה:


"שלוחי העם יושבי בית שפתותיים שיודעים עת לכל חפץ, ראו שימי הבחירות ממשמשים ובאים, בקשו להתחבב על בוחריהם, להראותם שהם יודעים לכבד אותם....הוציאו כרוז בכל המדינה, שכל מי שיש לו הצעה יבוא ויציע. וכאן צריך בעל ספר המדינה לומר, שלא טוב עשו מנהיגי המדינה שפנו לעם...התחילו הכל מפשפשים במעשי המדינה. יש שאמרו שצריכה המדינה למנות וועדה ולבדוק אם המדינה צריכה להרבות בפקידים, שאינם אלא מכת מדינה. ויש שאמרו, אף הישיבות והאסיפות והכינוסים החגיגיים והטכסים והמשתאות שרבי המדינה עושים זה לזה אף הם מכלל מכת מדינה. "


יום הבחירות הוא יום חגה של הדמוקרטיה. על פי המצוי בידינו, חג הוא יום של איחוד וגיבוש – אדם עם עצמו, משפחה, עם, אומה, מדינה. החג מעניק לכל מעגל חיים הזדמנות להרחיב את המכנה המשותף להעמיק את הקשרים והזיקות באמצעות חוויות משותפות. לשם כך, ביהדות הרבו לעשות שימוש בטקסט ובטקס כפי שמצוי בחג הפסח הבא עלינו לטובה.


לפיכך, דומני שאם ברצוננו שחג הדמוקרטיה יממש את עצמו, השיח הציבורי צריך להתרכז בזכות לבחור ולהבחר, במאמצים להעניק למירב האזרחים את האפשרות להגיע למימוש זכותם, במפגשים בין אנשים מאורחות חיים שונים – בטיול, במעגל שיח, בלימוד בשירה ובכל דרך שמחברת את מרכיבי החברה זה לזה. חג הדמוקטיה שמעמיק פילוג, עוינות, וטינה בין קבוצות ופרטים, איננו חג, אלא היפוכו של דבר, וכל האוחז בדיבור מסוג זה, מלמד על עצמו, שלא הדמוקרטיה היא ערך ועיקרון ודרך חיים, אלא היא כלי, אמצעי להשליט עצמו על אחרים.


מבט מעניין מעניק לנו עגנון על עצמו, ודבריו אלו אולי עשויים לתת פרופורציות למעשה הטלת הפת בקלפי, ולבחירות בכלל.


"מטבעי אי איני מדיני. רואה אני כל צורה של שלטון כדבר שעשוי מלכתחילה להשתנות וצריך שישתנה והכרח שישתנה. אלא אפילו משתנה אינו אלא חילוף צורה בצורה וצרה בצרה. על כרחנו אין הפרש אם שמעון מנהיג את המדינה אם לוי מנהיג את המדינה. כך לגבי כל מדינה וכך לגבי מדינתנו...אם המדינה אינה עשויה שנמצא קורת רוח ממנה, ערים שבמדינה חלקי המדינה יש מהן שאדם מוצא קורת רוח מהן..." (1966)


לדידו של עגנון, מדינה היא מעצם מהותה כצורת שלטון, היא יצירה המתנגשת עם חרות האדם, מערכת המעודדת שחיתות, תיפלות סכסוכים ופילוגים. אם אדם, אזרח מבין שאושרו ורווחתו אינם תלויים ועומדים על נבחר זה או אחר אלא על מעשיו שלו עצמו, יוותר לו מרחב מחיה לקורת רוח שאותה ניתן למצוא דווקא במעגל הסמוך אליו והמשמעותי עבורו, במקום מגוריו.


תפיסת עולם זו מסבירה את היכולת של עגנון לשמור על קשרים עם מיגוון עשיר של בני אדם, רבנים ואפיקורסים, מלומדים ופשוטי עם, עובדי אדמה ויושבי מגדל השן האקדמי, אצ"ג ובן גוריון, ועוד אחרים. מכולם העשיר הסופר את עולמו ואת יצירתו, וסביבה נתכנס גם השבוע לדבר על רוח האדם המשתוקקת אל החרות.


Comentários


bottom of page