top of page

ביאליק ועגנון – בין משורר לסופר

יום שישי הבא, י' טבת, הוא יום לידתו של חיים נחמן ביאליק. לא נטעה אם נאמר שמועד זה היה בר השפעה על התפתחותו הרוחנית והאופן שבו ראה את תפקידו בעולם. על פי המסורת, עשרה בטבת הוא היום בו התחיל המצור על ירושלים ובסופו חרבה העיר נשרף בית המקדש והחלה הגלות. בהשראת פרק זה בהיסטוריה היהודית והשעות האחרונות לקראת הדלקת נר שמיני של חנוכה, אני רוצה לעיין מעט בשניים משיריו.


מתוך, הרהורי לילה

...מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת-רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,

אַף אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת פִּיהָ;

אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –

הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?

הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים

וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים?

אַבִּיטָה אֶל אֶרץ אַף אֵפֶן לְמָעְלָה –

אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב – רַק סוּפָה וָלָיְלָה.

/ ז' אדר, תרנ"ב.


אווירה מלאנכולית שרוייה בשורות הנ"ל. חשכת הגלות מתוארת כפי שבני זמננו יתקשו להבינה, רק המבוגרים שבתוכנו ששמעו סיפורים מאבותיהם ואבות אבותיהם מבינים את המציאות הזו שבה חושך סביב. זוהי קריאה סובייקטיבית של המשורר. אמנם סביבו יש חיים יהודיים תוססים – בתי מדרש, קהילות לתפארת, פעילות ספרותית עניפה, ימים של התחדשות השפה העברית, ההשכלה, חוכמת ישראל, ובין לבין קצת פוגרומים פה, וקצת שם. ביאליק רואה את הגלות במשמעות המלאה שלה: לא רק אין ארץ ואין עם מגובש, אלא אין מנהיגות ואין חזון וקשב. לדידו, בהעדר שני האחרונים הסופה מטלטלת את האדם וחשכת הלילה מקיפה אותו, והדרך ללכת בה מאין תמצא?


מציאות שכזו מנערת אותנו מקריאת השיר בפרספקטיבה היסטורית, אלא מעמידה את המושג 'גלות' לא במובן גיאוגרפי אלא כהוויה שיכולה להתקיים בכל זמן.


עגנון, שהיה בתחילה חניכו של ביאליק המבוגר ממנו ב – 14 שנה, ואחר כך ידידו, הרחיב את העיסוק בנושא זה. סיפורים רבים עגנון מקדיש לחיים היהודיים החל מן המאה ה – 18 ועד זמנו. דומה שבסיפוריו הוא מפריך את ההסתכלות של ביאליק על התקופה. כאשר קוראים את סיפור פשוט, או אפילו עיר ומלואה שפרקים ממנה חופפים את זמן השיר, אין מרגישם בחושך ולא בסערה, והעבים באים והולכים כדרך העולם. הסופר, בהתאם לאפשרויות שמעמידה אמנותו מצייר לקוראיו תמונה מורכבת ורבת פנים. ורק הקורא הרגיש, המתבונן, בעל התבונה יבחין שבסיפור פשוט עגנון אומר דברים דומים לאלו שבדברי ביאליק. כאשר בקהילה התערערו הסדר והערכים, והיסודות כבר מפורקים, היחיד מתקשה למצוא במציאות את דרכו והוא מוצא עצמו במחול שדים המסתיים בסנטוריום. ובאופן אחר, בעיר ומלואה, תופסים את החלל בעלי זרוע, בעלי הון מלווים בריבית, נוגשים ואחרים שכוחם בפיהם. זו חשיכה שיורדת על ההוויה.


המשורר והסופר, כתבו את יצירתם כשהם נטועים עמוק בתוך זמנם ובחברה היהודית שהקיפה אותם. אלא שעומק המבט ששיקעו ביצירתם העניק לה את היכולת לבטא מציאות אוניברסאלית עימה גם אנחנו יכולים להזדהות.


וכך אנחנו יכולים לקרוא את השיר הבא, ולהרהר בו ערב הבחירות הקרבות ובאות:


מתוך, לאחד העם

לֹא רַב צְבָאֲךָ, הַמּוֹרֶה, אַךְ לָנוּ יֵשׁ רָב –

פָּנֶיךָ הַמְּאִירִים עוֹד יֵלְכוּ עִמָּנוּ בַּקְּרָב.

וּבְשֶׁבַע דְּרָכִים אִם נָפוּץ – יַאַסְפֵנוּ כּוֹכָבְךָ,

וּבַאֲשֶׁר הִנֵּנוּ נְכַוֵּן לִבֵּנוּ לִלְבָבְךָ

כְּאֶל פִּנַּת הַקֹּדֶשׁ. וַאֲנַחְנוּ אֱמוּנָה וּתְפִלָּה

כִּי מִי אֲשֶׁר "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ" הִשְׁמִיעַ בַּתְּחִלָּה,

עוֹד יִתֵּן אֲבֻקּוֹת שֶׁל אֵשׁ בְּיָדֵינוּ הַנְּטוּיוֹת,

וּלְקוֹלוֹ הָאַמִּיץ נִתְיַצֵּב כֻּלָּנוּ קוֹמְמִיּוּת,

וּלְמַעְלָה לְמַעְלָה אֶת אֵשׁ הַלַּפִּידִים נָרִימָה,

וְנַרְאֶה בְיָד רָמָה לְעֵינֵי כָל-תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה

הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה

קָדִימָה!

/ טבת, תרס"ג.


אני קוראת בו ומחייכת לתמימות הענוגה שבו. אהבה הערכה והערצה לדמות אחת. וגם 'וַאֲנַחְנוּ אֱמוּנָה וּתְפִלָּה, אֵשׁ בְּיָדֵינוּ נִתְיַצֵּב כֻּלָּנוּ נָרִימָה וְנַרְאֶה'... הקול הקולקטיבי שנשמע כאילו לא היתה מעולם מחלוקת ופילוג בישראל.


מן השיר עולה תאור יחסי מנהיג ומונהגיו. הוא מאופייו כבעל פנים מאירות, כוכב נוצץ, אמיץ בהשמיעו קול כנגד הזרם המרכזי, נוטע בידי השוחרים לפתחו אבוקות להאיר את העולם ומוביל קדימה. ריח חנוכה והמכבים נודף משיר זה. אחד העם הוא ביטוי לנצחון הרוח על הכוח.


עגנון היה ביקורתי כלפי המושג מנהיג. המכבים לא זכו אצלו לכבוד. אדרבא, חיצי הביקורת נשלחו בעיקר אל מעריציהם שהעלו אותם על הנס, אלו שבתנועה הציונית. בפתחו של הספר תמול שלשום הוא מתאר בלעג את 'ראשינו ומנהיגנו' היושבים בלמברג ובוינה, וגם את אלו שביפו. בכתיבת דברי זיכרון על ברנר הוא מונה בנוסף לו עוד שלושה שבהם הוא רואה מנהיגים שהובילו את התפתחות הישוב היהודי בארץ: ארתור רופין, ברל כצנלסון והרב קוק. כאשר הוא כותב על כל אחד מהם, הוא בעיקר מציין את מידותיו המוסריות שיש בהן התמסרות המלווה בענווה והסתפקות במועט. הכל מתחיל בזאת.


שירת ביאליק וסיפורי עגנון, גם אם הם נטועים בזמנם ויונקים מלשון חז"ל והמקרא, הם מאפשרים לנו מבט מעמיק בימים שלפנינו ומעוררים השתוקקות לשינוי, לשיפור.


ולסיום, לקראת יום הולדתו של ביאליק, איזה שיר משיריו אהוב עליכם ביותר? מי שרוצה לרענן את זכרונו, מוזמן לעיין בשיריו המצויים בפרויקט בן יהודה בקישור הבא https://benyehuda.org/author/89


Comentários


bottom of page