top of page

בכנות, מי לא אוהב כבוד?

בכנות, מי לא אוהב כבוד?

"בארץ ישראל יצא לי שם שאני קורא יפה את סיפורי. ומזמינים אותי מכמה מקומות. וכדי שהשם הטוב ישאר איני נשמע לשום מקום" כך כותב עגנון לאשתו היושבת בגרמניה וממתינה לעלות לארץ עם שני ילדיה. עגנון מרחיב ומספר לה על רוב כבודו וגדולתו בארץ בהנאה רבה מהולה בקריצת עין.


כאשר יצא מן הארץ בסוף 1912 היה סופר מוערך, בשובו אחר 12 שנים, הוא כבר סופר מן החשובים שבספרות העברית המתחדשת. מבקשים את קרבתו, מכירים בערכו, באיכויות הגבוהות והייחודיות של יצירתו.


ולכן, נמצא במכתב אחר, "בירושלים שוררים עכשיו רק שתי בקשות, אחת שירדו גשמים ואחת שיקבלו כרטיס כניסה לפתיחת האוניברסיטה." עגנון הוא בין המכובדים המכבדים את הארוע החשוב בתולדות האומה . ומרתק לקרוא את האופן שבו הוא מספר על כך: "לפתיחת האוניברסיטה קבלתי כרטיס מסומנת לישיבה. לו ידעת כמה "חשוב" דבר זה היית אומרת שיש לך בעל חשוב. דאגת כל אנשי א"י עתה לקבל כרטיס וכבר נמצאים "שיברים" בתל אביב שמוכרים כרטיס בעשרים וחמשה פונט. גם רופין כתב לי, כי אבוא אליו כי הכין לי כרטיס. גם אגודת הסופרים אשר קבלה חמשה כרטיסים שלחה לי כרטיס. כמובן יש לי רק "אחור" אחד ואיני יכול לשבת על שלשה כסאות. אילו היית כאן אסתרליין, הייתי מושיב אותך לימיני והייתי שמח כי יש לי אשה חשובה כמותך."



עגנון יודע להעריך את הכבוד שניתן לו, אבל תופס את הדבר בפרופורציות מתאימות. האמנם ערכו של אדם הוא לפי הכבוד שמעניק לו הזולת? מה מקור כוחו של אדם?


שוב, חזרה למכתבים לאשתו, "ביאליק שוב פעם בקשני להוציא את כתבי ואני אמרתי לו את האמת שקשה לי להוציא על ידו, כי לכל איש אשר יעשה לי עול אני קורא אותו גזלן, ולו אי אפשר לי לקרותו גזלן, ובודאי יעשה אתי שלא כהוגן. אמרתי לו אני רוצה כבוד וכסף ושני הדברים לא אשיג על ידו."


במכתבים אלו עגנון מתבטא בגלוי ובכנות, באותה שנה הוא צריך לשכור בית ולהכשיר את הקרקע לעליית משפחתו, במיוחד שאשתו מגיעה מבית מכובד ומבוסס ביותר. האיש מבין היטב שכדי להגשים זאת יש לו צורך בכסף, וזה יגיע מהר יותר כאשר מתלווה לו הכבוד. בהקשר זה, הכבוד חשוב מאוד, הוא חלק מן המשימה הכלכלית, לא צורך פסיכולוגי.


מספר שנים לאחר מכן – הוא חוזר לבוטשאטש ובמכתב לאשתו היושבת בירושלים ומצפה לשובו של בעלה מן הנכר, הוא מספר לה את מסכת הכבוד לה זכה בעירו, ושימו לב ללשון ולסגנון שאינו מצוי בכתביו, אלא שמור לאשתו ולדיבורו האינטימי עימה (כמו עם חבריו הקרובים) :


הלכתי עם קרובי צלר לבית הקברות ואח"כ שוב פעם מאות ידים. מאז באתי לבוטשאטש לא היה לי זמן לא לאכול ולא לישון. מן הבוקר ועד הערב באו "דיפוטציות" לחלוק כבוד "לבנם הגדול עטרת בוטשאטש". מרוב אנשים איני יכול לראות כלום. אין לי פנאי אפילו לקנח את חוטמי, במחילה. ... אחר התפלה נאם הגבאי נאום לכבודי שאפילו הינדנבורג לא זכה לשמוע דברי שבח כאלו. מה יכולתי לעשות. הורדתי את פני מבושה. איך שעבר יום השבת קשה לתאר. כמה משפחות הכינו כיבוד וסחבו אותי זה לכאן וזה לכאן. הרחובות היו שחורים מבני אדם היינו מן בני הלויה שלי. במוצאי שבת נתאספה העיר לבית הקהל ואני המסכן הייתי מוכרח לשבת בראש ולשמוע תהלות ותשבחות עלי. מה דברו ומה לא דברו אלמלא מר עגנון היתה העיר נמחקת ממפת הארץ, הקיצור בשעה 11 לא יכולתי יותר לסבול את ההערצה וקמתי והלכתי. אבל חצי העיר הלכה ללוות אותי להוטל וישבו עמי רוב הלילה.

אח"כ הלכתי ... כשבאתי מצאתי שתי שורות של בני אדם עומדים מזה ומזה ואני הייתי מוכרח לעבור באמצע מתוך קריאות מכל הצדדים ברוך הבא. אח"כ משכו אותי לבית הכנסת ורקדו לכבודי כמו לפני עגל הזהב. ...אלמלי ההומור שבדבר הייתי קופץ מעורי. על כל פסיעה שאני פוסע עומד פוטוגראף לחטוף תמונה ממני."


איך שומר אדם שלא יגבה ליבו ולא יסתחרר ראשו ויאבד את המציאות ואת מתנת האלוקים שבה ניחן?

השבוע למדנו בקבוצת הזום של רביעי בבוקר את דבריו אלו: כמה עלוב הלב שנפגע ממה שאינו נוגע לו, כמה ירוד האדם שממעט עצמו בשביל כמה פרסאות שעשה חבירו יותר ממנו. והוא אינו יודע שמתוך שממעט עצמו, חבירו מתעלה."


ובקבוצה הזומזומית של יום רביעי שמענו את קולו בוקע מתוך עלילות הרטמן בסיפור "פנים אחרות" שחשב שיכבוש את העולם ויציג לפני אשתו הצלחה – עושר וכבוד. כששני אלו לא עולים בידו, העמדת הפנים בתהליך מהיר הופכת להלבנת פנים, פני אשתו. ובשלישי בבוקר, בתמול שלשום, חוזים אנו בתהליך שבו יצחק קומר מבקש לבנות את כבודו בארץ ישראל, לבנות ולהיבנות.


ובשבוע הבא נחזה במשורר הרודף אחר הכבוד, כסבור הוא שתיבול שירתו בפסוקי מקרא דיו לבריאת יצירה משמעותית בעולם.


ענין הכבוד חוזר בסיפורי עגנון, ודומני שהמקור לכך הם חוויות החיים שלו. באמצעות הסיפורים עגנון מרסן את יצרו, מחזיר עצמו אל המציאות, מזכיר לעצמו שכל הכיבודים הנ"ל הם בבחינת הצלחות זמניות. המטוטלת תמיד מוכנה ומזומנה לרומם ולהטיל אדם ארצה.




Comments


bottom of page