מחווה למורי יעיש גיאת, ממדליקי משואות יום העצמאות
שנים רבות לאחר שנסתם מעין היצירה, לא חדל עגנון להפתיע את קוראיו. אוצרות טמונים בסיפוריו, ואלה הולכים ונחשפים לא רק בחדרי המחקר הסגורים על יושביהם, אלא תחת השמש העזה אשר לאורה בני אדם רצים למלאכתם. דומה שכל עוד ינועו אדם ורעהו, איש ואשה, חברה וקהילה, גלויי ראש וכסויי ראש, ואלו יבקשו אחר מעשים, בין אם לחדש ובין אם לשמר, לא יהיו מעשיהם אלא גילוי של אחד מפרקי סיפור ביצירת עגנון. כך כאשר כותרות העיתונים צווחות על גילויי מרידה בחברה החרדית כנגד חוקי ההגבלה עקב הקורונה, כך באשר להטרדות מיניות באוניברסיטה או ניצול יחסי סמכות ועוד דוגמאות שמחמת הבמה הצרה לא יורחב העיסוק בהם כעת. אבקש להדגים זאת ביחס לאנקדוטה קטנה, ואולי שולית מארועי הימים האחרונים, התגובות המעורבות לבחירת מורי (בתרגום מתימנית לעברית, מורה/ חכם שמלמד תורה) יעיש גיאת להדליק את אחת ממשואות יום העצמאות.
בסיפור שבועת אמונים שנדפס בעצם ימי השואה, מתוארת מלאכת המחקר של ד"ר יעקב רכניץ שעוסק בחקר אצות בימה של יפו: "רכניץ לא היה צריך זירוז, שכבר דבק בים כמפרץ שדבוק בחוף. בכל יום היה יוצא ונוטל את שהים נותן לו, ואם השעה כשרה לכך שוכר לו דוגית, ויחיא השמש מתווך בינו ובין בעלי הדוגיות הערביים, והוא מפרש בים ואומר נפליג למקום שאבות אבותיו של אדם הראשון היו דרים שם..."
יחיא השמש, דמות שולית בעלילת הסיפור. הקורא מדלג עליה ולא נודע כי היתה. נוכחת-נפקדת היא. קורא הנאמן ליצירת עגנון יודע שכל מרכיב ביצירת עגנון הוא מעשה בחירה מודעת ומושכלת שנועדה לכוון את הקורא, לעוררו מתרדמתו. עבור הקורא הישן, הופעת השמש היא אמצעי פונקציונלי בעלילה, מתורגמן בין החוקר האקדמאי לבין הערבים אנשי מעשה חסרי השכלה, ילידים, ובעצם אין הבדל מהותי בין יחיא השמש לאלו.
בהמשך הסיפור, עונה ד"ר רכניץ למיטיבו הקונסול ומספר לו: "מכיר אני במקצת את התימנים. שבט זריז וממולח. נהנים מיגיע כפיהם ומרבים בתורה ובתפילה. שמש תימני יש בבית ספרנו. פניו כפני נסיך, וכל שעיניו רואות מביא אותו לידי מחשבות. פעם אחת שאלני מה זה, דוד המלך אומר גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ, שמת למי הים גבול שלא יעלו ליבשה, והרי אנו רואים שמימי הים עולים ליבשה. אמר הקונסול, ומה תשובה השבת לאותו תימני? אמר רכניץ, מה היה לי להשיב, לא השבתי לו כלום, אלא נתאנחתי כאדם שמצטער על דבר שאינו כשורה."
בדיאלוג זה מראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת, מציף עגנון את אחת הסוגיות הקשות בחברה הישראלית, שכיום היא עולה לכותרות בלבושים שונים ומגוונים. ד"ר רכניץ מייצג את העולם הנאור, המשכיל, חניך אוניברסיטת וינה, עירם של שנברג ומאהלר, פרויד, סטפן צוויג, ורפל ואחרים. רכניץ מתפעל כמו רבים מן האופן שבו התימנים שמחים בחלקם. השמש הוא סוביקט חושב הזוכה להערכה בשל כך, אולם שאלותיו המיוסדות על הנחות שגויות, מוציאות ממנו אנחה קלה ולא תשובה מלומדת ומנומקת כיאה בין שווים.
יחיא השמש התימני שאצילות של בן מלך שרויה על פניו, מאמין במקרא כמסמך יסוד המתאר את המציאות, הוא מאמין בדוד המלך ככותב ספר תהילים, הוא אדם מתפלל לאלוקי ישראל. ד"ר רכניץ מנגד, מאמין בהומרוס אשר בהשראתו הגיע למה שהגיע ו"ידע למה הוא מתבקש". הוא סבור ש"אסקלפיוס, אל הבריאות, הגן עליו שלא פצע את סנטרו ולא חתך את עורו" בעת התגלחת. יעקב רכניץ מלמד את אנשי יפו שירה וחזון מנהגים ונימוסים. אם שמעת מפי נערה ביפו דברים של יוון ורומי, על ספפו ומידעא, דע ששמעה מיעקב רכניץ." יעקב מחזיר לארץ ישראל את התרבות ההלניסטית שכנגדה עמדה היהדות בגבורה ובמסירות בכל שנות גלותה. יתרה מכך, מתוך עושר התרבות הקדומה, הוא בוחר ללמד את בנות יפו משירי המשוררת הלסבית הראשונה מן המאה ה – 7 לפני הספירה, ועל מעלליה של האשה הרצחנית והאכזרית.
יעקב ויחיא, שניהם עלו מן הגולה לארץ ישראל, וכל אחד תורם לה מעולמו הרוחני והתרבותי. כאשר הם נמצאים בספינה בלב ים, תהום פעורה ביניהם: ד"ר רכניץ "דבק בים כמפרץ שדבוק בחוף." המדע הוא מרכז עולמו, הוא כל מהותו, עיקר אמונתו. המילה "דבק" מעוררת אצל בעלי תיבת תהודה עשירה, את המופע הראשון שלה במקרא עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. ועוד, לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם. (דברים, ל:כ) מקור שלישי המחבר בין שניים אלו הוא סיפורה של רות המואביה שדבקה בנעמי, הלכה אל ארצה ואל אלוהיה ובסוף ילדה בן. עיקרו של ד"ר רכניץ הוא המדע ובעבורו הוא עוזב את הארץ כאשר מגיעה הזמנה ללמד באמריקה, אין לו ענין להנשא למי מבנות יפו שעימם הוא טייל ושוטט ביפו. ועוד גילוי על עולמו מזמן לנו המחבר בסצנה חלומית בה נמצא רכניץ נוסע בקרונית "נכנסו שני בחורים וישב אחד על ברכי חברו. שמע שמספרים זה לזה על אוטו וויינינגר ועל ספרו מין ואופי."
דומני שבחירת עגנון בשנת 1943 להוסיף את שמו של הפילוסוף היהודי המומר והאנטישמי ולציין בגלוי את ספרו שהתפרסם בשנת 1902 וזכה לתפוצה עצומה שהזינה את האנטישמיות ביסודות מדעיים!! יש בהם כדי להציג לקורא ההגון את עמדת המחבר אודות ד"ר רכניץ. ההזייה חושפת את עולמם הפנימי של רכניצים למיניהם, דוקא מול יחיא והתימנים האחרים שעגנון מרבה לשזור אותם במרחבי יצירתו.
להסיר טעות מלב, בסיפור זה, בדמותו של יעקב רכניץ, המחבר אינו יוצא כנגד המדע והמחקר ככלל, אלא כנגד אלו המתנכרים לשורשיהם ההיסטוריים, התרבותיים הרוחניים, מזלזלים בהם ורואים בה מטען של אמונות תפלות, העדר בינה ודעת, חיים נטולי אסתטיקה, אמנות ויצירה. במסווה של נאורות ומדעיות הם מתנכרים לעצמם, לעמם ולארצם.
לא לחינם בחר המחבר בשם יעקב. הוא יעקב שירד מצרימה, ושם מת. ורכניץ הוא משל ליהודים רבים כמותו בברלין, בוינה בלייפציג – בימים ההם ימי החורבן הגדול, ובזמן הזה - באמריקה. ואילו יחיא, התמים "שנוהג היה השמש לקרותו ריבי מפני שידע בו (ברכניץ) שהוא חכם גדול בחכמות חיצוניות ובודאי חכם הוא גם בתורה, ואולי גם מפני כשבא ליפו בזקן בא." יחיא מייצג את היהודי המחובר בקשר אמיץ לשורשיו, למורשתו, לתרבותו. יחיא משמש בתפקיד השמור ליהודים הגאליציאניים בסיפורים מהווי החיים של יהודי גרמניה, הוא היהודי האותנטי. מה טיבו של זה? אסתפק בשתי הארות שמביא עגנון במקורות שונים:
בספר " שירה" הוא מתאר את השוחט התימני המתגורר סמוך לקבוצה השוכנת בצפון הארץ והוא "יושב הוא לו בצריפו וכותב דיואנים ומוכרם למאספי פיוטים. רגליו מקופלות תחתיו והוא כותב על שמאלו או על ברכיו ומוסיף על הדיואן שירים שהוא מחבר." יש בו בשוחט זה משהו משל מחבר הספר. למרות הבדל תהומי ביניהם, שהרי עגנון היה צמחוני קפדן ומחמיר ביותר לגבי עצמו, בכל זאת העניק לו לשוחט התימני כוח יצירה של אמן, כי המשותף ביניהם עמוק מן המבדיל.
ועוד, מספר עגנון על ארוע בו היה נוכח "...בשנת תרצ"א ביום הכיפורים התפללתי בבית הכנסת של התימנים בירושלים. לאחר קריאת התורה עמד ראש הכנסת והתפלל לפני הספר תפילה מיוחדת על אחינו בית ישראל שבארץ אשכנז הנתונים בצרה גדולה וכו' בעטיו של הצר הצורר וכו'. אשכנזים שבאו לראות בתפילת התימנים עמדו ולגלגו על תמימותם של התימנים, שסבורים שגרמניא היא כתימן." הדברים נדפסו ב"הארץ" בשנת 1961 כאשר מעטים מן המלגלגים זכו לראות את בני משפחתם שוב. ולענייננו, היהודי האותנטי אליבא דעגנון, מרגיש אחראיות כלפי כל האומה הישראלית גם אם חלקים ממנה מתלבשים ומתפללים אחרת ממנו, גם אם יש בהם מנהגים שונים, מרכיבים תרבותיים שהתפתחו בשנות הגלות. יהודי אותנטי מייצג אהבה חמלה חיבור ונאמנות.
לסיום, עוד דבר שלימדני עגנון. במכתב לשוקן הוא מתאר את מאורעות תרפ"ט בתלפיות: "פתאום שמענו קול איום ונורא, הצילו! עזרה! הצילו! אני מתה! הצצנו וראינו צעירה אחת שותתת דם. מיד זחלו שני אנשים משלנו ה' זלצמן בעל החשמל שבתלפיות ותימני אחד שאלתיאל שמו והביאו שתי צעירות מלאות דם. זאת המשרתת של קלוזנר נפצעה קשה בידה וכל הזמן צעקה אני עניה אמי צריכה להרויח אם אין לי יד איני יכולה לעבוד אני אמות ברעב הוי אמא אמא...". לא ארחיב כאן על המקום הרב שמקדיש עגנון ביצירתו למצבם של העולים ארצה מארצות המזרח, אסתפק בהערה קטנה: כאשר עגנון מספר למיטיבו על המצילים, הראשון נזכר בשמו ואחרי כן בשם מקצועו. המציל האחר, תחילה בהשתייכותו העדתית ואחרי כן בשמו. אם לא נטשטש מראה הפנים ולא השתבש צליל הדיבור, כך הוא הדבר מאז ועד היום.
Comentários