האם עגנון רלוונטי היום ?

הרהורים ערב ראש השנה תשפ"א.

במלאת לסדרת הזומים "עגנון חוצה גבולות" חצי שנה (75 מפגשים, כ – 7500 משתתפים).

---

"בדמי ימיה מתה עלי אימי..." קראה המורה ריקי את השורה הראשונה הפותחת את הספר "על כפות המנעול". רוני קפץ וצעק, גם אמא שלי מתה עלי.... זו היתה רק יריית הפתיחה. אח"כ התברר שהתלמידים כלל לא שומעים את הסגנון המקראי בעיצוב הלשוני של הסיפור, ושום הדהוד לשיר השירים לא מפעפע בתוכם. לא היה סיכוי להמשך קריאה בטקסט אלא לייצר טקסט חלופי שיספר את העלילה .

אז נכון, שמואל יוסף עגנון קיבל פרס נובל ב- 1966 וגם פעמיים פרסי ישראל, אולם מרבית סיפוריו עוסקים בהווי היהודי והארצישראלי של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים ונראה שהם רחוקים מאיתנו הרבה יותר ממאה אחת. לכן, שאלת הרלוונטיות של יצירת עגנון – במיוחד כחובת לימוד - היא שאלה לגיטימית.

כדי לענות עליה יש להכיר בצורך בפענוח לשון הסתרים של האיש. לשון זו ארוגה מעולמות לשוניים רבים – התנ"ך המשנה, התלמוד וספרות המדרש, ספרות העולם וכמובן העברית המת

חדשת על ידו עגנון עצמו, וכבר זכתה לשונו להיות נלמדת בקורס מיוחד באוניברסיטה. באמצעות הפירמידה של התרבות היהודית לדורותיה ובדיאלוג עם תרבות העולם עסק עגנון בשאלות היסוד שהעסיקו את בני דורו וידידיו הקרובים בפרט – ברנר, כצנלסון, הרב קוק, ביאליק ואחרים.

בסיפור "שבועת אמונים" הוא מערים שכבות של תלבושות ססגוניות זו על גבי זו המסתירות דיון בסוגיות בוערות אז כמו היום. מחד העדרות אלוה-ים, ומאידך הנוכחות הערה של האלים ותורת רומי ויוון בסיפור, שירת ספפו ומדיאה נזכרות ומעוררות תהיה מה להן ולמהלך הסיפור, האם זה רק קישוט אומנותי? שבע נשים מקיפות את גיבור הסיפור, שמות גיבורים הנקשרים למגוון יצירות במקרא, כל אלו דורשים מן הקורא לצאת למסע טקסטואלי שבסופו מובטח פענוח מרתק של היצירה המיוחדת.

רק חשיפת המקורות מהם ארג עגנון את יצירתו מאפשרת להכיר בסוגיה המרכזית שהטרידה אותו ועדיין מטרידה אותנו – שאלת מהותה של התרבות הישראלית : מה מידת הזיקה לתרבות העולם, באיזו מידה השורשים התרבותיים שלנו מהווים מקור יניקה ליצירה החדשה. עניין זה אינו פוסק מהיות נושא למאבק שלעיתים והוא מחריף ועולה לכותרות, ויש שהוא מתנהל בשקט, ותוצאותיו פורצות ברגעים בלתי צפויים. עגנון הכיר בחשיבות העליונה שיש להכרעות שיעשו בתחום זה עבור החברה הישראלית.

כך גם בסיפורים שעניינם מעשי המדינה שנכתבו בשנינות נמרצת, מרביתם לפני קום המדינה. בהומור ובאירוניה מרוכזת יותר מבכל מקום אחר, על רקע שליטת תנועות הפועלים והסגידה לברה"מ, עגנון מזהיר מפני אחדות יתרה המבטלת את הייחוד ודורסת את היחיד , ועם זאת מדגיש את החשיבות והאחראיות שיש לכל אדם באשר הוא בהצלחת המדינה והחיים בתוכה. כדי לרדת לעומק הרעיונות הטמונים בסיפורים, חייבים להכיר את התשתית המקראית והתלמודית עליה הם יושבים, כמו סיפור מגדל בבל.

כדאי לדעת שעגנון לא למד במערכת חינוך כלשהי, לא השתייך לממסד – הדתי או חילוני-ציוני. עגנון היה שייך לעצמו וליצירתו, וכל אלו חוסים תחת כנפי השכינה שהיחסים המורכבים עימה בעקבות השואה הם תמה מרכזית נוספת ביצירותיו. שוב, נושא שמרבית הציבור היהודי עוסק בו בין בגלוי ובין בסמוי, בין במודע ובין שלא במודע.

יותר מזה, זכייתו של עגנון בפרס נובל העניקה הכרה ברובד האוניברסאלי הקיים ביצירתו. ואכן, כמעט בכל יצירה נמצא הבטים שעניינם מערכות היחסים המורכבים שמקיים אדם עם עצמו, עם בני ביתו ואשתו בראש ובראשונה, עם עמו ארצו, ועם גבוה-מעל-גבוה, בין שזו אמונה באל ובין שזו אמונה באל חלופי מסוגים שונים ומשונים. לכן סיפור כמו "עם כניסת היום" העוסק ביום הכיפורים פותח את חרצובות והלב והלשון בכיוונים שונים ומרתקים הן בקיבוץ של השומר הצעיר והן בהתנחלות דתית. כי לדידו של עגנון, בראש כל הקונפליקטים והדילמות בפניהם ניצב האדם, עומדת אחריותו לגורלו. הבחירות וההכרעות המנתבות את מעשיו הן אלו שקובעות את מצבו, ודבר זה ניכר בשימוש שהוא עושה בסיפורים חסידיים. מחד עגנון ביטא הערכה רבה לתפיסת העולם החסידית, מאידך חיצים שנונים הוא שולח כלפי הפרקטיקה המתבטאת בסיפורי חסידים.

הריבוד הקיים ביצירת עגנון גורם לכך שנדרש היום תיווך בקריאת סיפוריו. כדי לשמור על החיוניות והאינטימיות במפגש עם יצירה, כדאי לקרוא אותה בחבורת לימוד מונחית ע"י מנחה בעל ניסיון. ואכן בימים אלו ימלאו חצי שנה – מאז פסח – למפגשים בזום המוקדשים ליצירת עגנון כנזכר לעיל, בתקווה שיש בהם כדי לתרום להתחדשות השיח הציבורי בענייני תרבות-יהדות-מדינה לא מתוך אינטריגות פוליטיות ודרמות מתוקשרות אלא מתוך עומק אינטלקטואלי הראוי לנו כחברה מבקשת חיים של שלום.