top of page

הבית – כמה מ"ר צריך אדם?

גנגה ואשתו הזמינו אותנו לביתם. התרגשנו ושמחנו. הזמנו ריקשה ונסענו – 3 נכדים והוריהם אנוכי ואישי. שבע נפשות. הריקשה טילטלה אותנו בדרך חוצה שדות אורז, עלתה על גשר רחב מעל נהר והמשיכה בתוך נוף של סלעי ענק, בולדרים אפורים וחומים שחלקם עומדים על זיז כבר אלפי שנים ויותר. מידי פעם ניצב בצד הדרך מקדש קטן מקושט בזירי פרחים שטריותם העידה על זמן הביקור האחרון בו. עברנו שרידי עתיקות כי האמפי היתה עיר מלוכה קדומה שחרבה על ידי המוסלמים, וגם בתים פזורים לאורך הדרך. בתים נמוכים, מחופים על ידי חומרים שונים וסביבם בעלי חיים, בופאלו, שוורים, פרות קדושות, כלבים לרוב, עיזים דקות וילדים. האחרונים נחלקו לשתי קבוצות, אלו שנראו עלובים במראה ובלבוש. רזים מלוכלכים יושבים בדד פה ושם בצידי הדרך מביטים על העוברים על פניהם. האחרים, ילדים ששבו מבית הספר והם לבושים במדים ושערותיהם מוקפדות. הבנות עם צמות והבנים קצוצים ושמן מעמיד כל שערה במקומה.


הריקשה פנתה מהדרך הראשית לתוך סימטה צרה ונסעה בין שרשרת בתים אשר דלתם נפתחת לרשות הרבים. אנשים נצמדו לקיר כדי שנוכל לעבור. עצרנו בפתחו של בית קטן שם חיכו לנו גנגה והוריו, אשתו ושני בניהם. פנים מאירות וחיוך גדול קיבל את פנינו בהתרגשות והם הזמינו אותנו להכנס. לא ברור היה לי לאן נכנס כי החלל שלתוכו הוזמנו היה אפלולי נמוך וקטן. משהו כמו 3 מטר על 3 מטר. מיטה אחת עמדה בו, וכסא אחד שהוצע לי, ועל הקירות תמונות של גנגה עם המשפחות מישראל ששרתו בעבר בבית היהודי, ועוד תמונה – ציור של הילד בן ה – 12.

חלל זה הוא המקום בו יושבים הילדים על הקרקע ומכינים שיעורי בית, כי זאת עלינו לדעת: גנגה ואשתו משקיעים בילדיהם. הם נשלחים לבית ספר פרטי בסיוע אחד הזוגות הישראלים שתורמים לו כל שנה כסף עבור מימון הלימודים. הילדים ישכילו, ירכשו מקצוע טוב שיאפשר למשפחה לבחור להם משפחה טובה בעלת יכולת כלכלית גבוהה. דהיינו, משפחה שתשלם עבור נישואי בתם כסף רב!

חיבור שכזה בין משפחות מבטיח את עתיד הילדים ואת עתיד ההורים המזדקנים ואת כל הנילווים אליהם במשפחה המורחבת, אלו שיש בידם לפרנס ואלו שאינם תורמים להרחבת המשאבים הכלכליים של המשפחה כמו בנות לא נשואות, נכים וכד'. על כן אין להקל ראש בחינוך.

בחלל זה אוכלים בצוותא וגם כל המשפחה ישנה, סבתא במיטה וההורים עם הילדים על הרצפה. סבא ישן בבית של הבן השני המצוי בהמשך הרחוב. וילון צר מוביל לחלל פנימי שרוחבו כמטר ורבע. על הקיר בסדר מופתי מונחים הכלים (תמונה מצ"ב). אין כיור ושיש. יש מיכל מים עם ברז. שטיפת כלים נעשית בחוץ, בחצר הקטנטונת, כמו גם כביסה.

והאנשים נעימים מלבבים שמחים. עיניהם מאירות כאשר הם משיבים על שאלותינו. כבר שבוע ימים אנחנו איתם – עם גנגה ואשתו. בניהם משחקים עם נכדי, כבר למדו מהם שיר אחד בעברית. מעין ומור מספרים על תרומתם הרבה להצלחת הבית היהודי בהאמפי בו הם עובדים כבר כ – 15 שנים. יש בהם אהבה רבה לבית, הם מכירים את כל פרטי הכנת הבית לשבת, הם מבינים את מטרת הבית ומשתדלים שיהיה טוב לכולם.

מעניין, בכל השנים האלו יכול היה גנגה להעביר את משפחתו לבית גדול יותר, אבל הוא אומר, לא צריך. טוב לנו כאן, לידי אחי ואחותי. יש לנו את כל מה שצריך. אני מסתכלת סביבו ברחוב ורואה אשה נאה נושאת כד מים בגו זקוף. היא נכנסת לבית שממול ויוצאת שוב עם הכד להביא עוד מים. אשה לבושה בסארי, 6 מטר בד הולכת ושבה מספר פעמים. הופעה מרשימה. אחר כך היא מתישבת על רצפת ביתה ומחייכת ואני רואה פה עם 3-4 שיניים בצד אחד בלבד. עצוב לי.


מגע ידה של הרשות ניכר באופן מצומצם ביותר. חוקיה ומשפטיה מעטים. ובכביש – הרי הם כהמלצה בלבד. רחוב חד סטרי הוא בפועל כדו-סטרי, וקסדה היא חובה לנהג ולא לארבעה הנוספים היושבים מאחוריו (מצ"ב צילום). החוק היחיד ששריר וקיים הוא, האיסור לפגוע בזכויותיה של הפרה. אם היא ניצבת על אם הדרך, הרי היא כדין ככר העיר ויש להקיפה כדי להגיע למחוז חפצך. בזכותה הכל מאטים בנהיגה. נהגנו הנאמן לא עלה על 100 קמ"ש בכביש המהיר...


כשעה אנו שוהים בבית, רוב הזמן בחוץ, כביכול שומרים על הילדים. המון ילדים חמודים מתקבצים סביבנו. אנחנו מצטלמים לפני הפרידה וכל העם סביב רואה את גנגה וביתו בכבודם. כי זאת לדעת, בכל מקום שבו היינו בדרום הודו, בקשו אנשי המקום להצטלם איתנו. אנחנו ה"זרים" בעלי מעלה, סוג של קופים או דובים שהכל רוצים להצטלם איתם....

בנסיעתנו חזרה, הרהרתי באנשים אלו היושבים לבטח בביתם הקטון והמלא שמחה. שמחת עניים? אולי, אבל האם זה באמת משנה?


נזכרתי בסיפור "הבית" בספר "סמוך ונראה" בו אני קוראת לפני פסח, ושם כותב עגנון: "כל זמן שאדם מתיירא שמא יוציאוהו מדירתו אין ישיבתו ישיבה... בית שאפשר להוציאנו משם אינו ביתנו." זהו משפט שמרעיד את עצמותי. כזכור הבית הוא סמל מרכזי להבנת סיפורי עגנון. הבית – במובן הפיסי הפשוט, במשמעות הלאומית – ארץ ישראל, בית במובן הפסיכולוגי והרוחני. הבית הוא ביטוי לביטחון, יציבות, סדר, חיבור, אחראיות, מנוחה, שלווה. העדר בית, או יציאה ממנו כמו בסיפור אורח נטה ללון, משמעו העדר של כל אלו וכניסתם של מהומה בלבול טלטלה וסערה נפשית.


המפגש עם הבית שקירותיו צבועים בכחול ובו מנורה אחת בלבד, כאשר מן הארץ מגיעים אלי קולות רועשים וגועשים, טילטלה אותי. באמת, מה צריך אדם כדי לשבת לבטח בביתו, בארצו, בנפשו וברוחו? כמה מטרים רבועים? כמה דונמים? איזה שכנים ואילו חוקים ומשפטים צריך כדי לצעוד בגו זקוף במסע החיים?




Σχόλια


bottom of page