מפגשי עגנון הם יחידת זמן בה אני מבקשת לטבול במקווה טהרה – מעמקי השפה והלשון, מסתרי העלילה, פואטיקה מענגת שמעטים – אם בכלל – כמותה. אבל ככל שהלימוד ביצירה העגנונית מעמיק, מתחילים להשמע קולות משונים מן המשתתפים, ואז זורק מישהו לחלל החדר, 'זה כל כך אקטואלי', ואחר, 'הוא כתב את הסיפור היום בבוקר?!' והנה נגמרה השלווה המדומה וחזרנו איש אל אחוזתו הפוליטית, דעותיו והרהוריו.
במפגשי הזום, כולם במצב 'השתק' אבל אני רואה את הבעות הפנים של המשתתפים 'החשופים', גבות מורמות ונמתחות ככל שתאור דמותו של פישל קארפ בסיפור מזל דגים מתרחב וזו נגלית לפנינו, מעוותת, פאטתית, גרוטסקית בתאוותיה ויצריה. וכאשר מתברר מפגש הזהויות בינו לבין תאורי הדג מתקרבות הגבות זו לזו והקמטים מתרבים עליהן ואני מדמיינת את האנשים אומרים את הנ"ל.
עגנון שבתחילת הסיפור הבטיח לספר דברים כהוויתם, נגלה לנו כרב-אמן ביצירה זו ובאחרות שכתב בחמש עשרה השנים האחרונות לחייו, וגם נועז ובעל אומץ וגבורה לכתוב סיפור חברתי ביקורתי על העיירה שלו "ואני שמילידי ביטשאטש אני ומגידולי ביטשאטש אני, ממעשה ביטשאטש בידי ואיני מספר אלא מה שהוא אמת." באמצע המפגש הודעתי שבשבוע הבא נצא למסעות נוספים ביצירת עגנון, המסעות הקצרים הם בימי ראשון ורביעי בשש בערב, והמסע הגדול ביום שלישי בשעה 11:00 בבוקר, בספר "תמול שלשום". בתגובה ראיתי פנים מאירות, עינים נפתחות ומתרחבות ובצ'ט כבר שאלות והערות. עם שותפים שכאלו כדאי לצאת לטיול בדברי ימיה של העליה השניה, עלילותיה ומעלליה, מפגש עם שלל דמויות בדיוניות בצד היסטוריות. שלווה אולי לא נמצא, אבל הומור בריא, מבט חודר אל חיי אדם ושיעורים באמנות נמצא לעילא ולעילא.
Comentarios