החוטפים ואחרים – הומור עגנוני לאיזון הנפש

כשהמיקלדות כבר תופפות 'בחירות' בכל שורה שלישית, עיני נוסעות אל 'פרקים של ספר המדינה' המצוי בסוף הכרך סמוך ונראה. כאשר הכפשות חרפות וגידופים משולחים מצד אל צד ככדורי טניס, זה הזמן להעמיק בסיפורים שכל הקורא אותם משוכנע שנכתבו בשנות החמישים, אבל עגנון כתב אותם לפני קום המדינה 1939 – 1942. לא ברוח הקודש צפה עגנון בעתיד להתרחש, אלא בהתבוננות על הנעשה סביבו באותם הימים ובהבנה עמוקה שמה שקורה עתה, ישמש יסוד לעתיד. ואם כן, הקנאה, העוינות, היריבויות, הפלגנות ומחלות ציבוריות נוספות שרחשו בהתיישבות היהודית, סופן שיתגברו כאשר תקום המדינה הנכספת.

מעניין שחטיבת סיפורים זו זכתה להקדמה שבה מסביר עגנון את תהליך עיסוקו במדינה "שהיא מרובה בפרצופים ופרצופי פרצופים שמתחלקים והולכים בלא שיעור ובלא סוף...". למרות הקשיים, הוא כותב דברים כהוויתם ממה שראו עיניו, ועדיין "כבוד המדינה ומנהיגיה חביב עלי".

על מה הוא כותב:

הסיפור הראשון – החוטפים – מוקדש לתיאור תופעת הנואמים, אלו שכוחם בפיהם המספקים את הצורך וההרגל להתאסף ולשמוע נאומים. תרבות הנאומים זוכה לפירוט משעשע, הנואמים שתוכם ריקן משתבחים ומתעלים מנאום לנאום. המאזינים, משועממים מבלים את הזמן שבין עבודה לשינה. עגנון משתמש בחומרי התרבות של זמן כתיבתו. אין ספק שאילו היה ביננו היום היה כותב על ההתמכרות לטלויזיה, לנטפליקס, לסדרות ולכל האמצעים הדיגיטליים שמסייעים לאדם לקצר את ימיו. שהרי אותו יחס שמתקיים בין הנואם למאזיניו מתקיים כאן ביתר חריפות. מגישי תוכניות הדברת למיניהם מנותקים מן המאזינים להם והם שקועים בצייתנות לכותבי המלל של תוכניתם בתוספת להגנות משלהם לקישור בין דבר לדבר.

הסיפור השני – שלום עולמים, מתמקד בלהקות אנושיות שבמקום אחד קוראים אותם מפלגות, במקום אחר חסידות זו או זו, או כל כינויים ושמות אחרים. דרכן של הלהקות האנושיות להיות עוינות זו את זו על מנת לתת לעצמם זכות קיום. הבדלנות היא חמצן הקיום שלהן ובעבורו הם מייצרות מצד אחד לכידות חברתית חונקת אינדיבידואליות, ומצד שני אווירה עכורה ועויינת כלפי כל זר ושונה. עם זאת, הרטוריקה של שלום ואחדות היא הדגל שבאמצעותו מנפנפים מעל כל ראש, בין אם מכוסה ובין אם הוא גלוי. (כאמור, את זה כתב עגנון ב – 1942).

הסיפור השלישי – קליפת תפוח זהב, תאור ססגוני של תופעות אנושיות שרב בהן התיפלות, והן ממלאות את המדינה הצעירה. אנשים שהגיעו לכאן מלאי מרץ ואידיאות לבנות ולהיבנות, ברבות השנים שקעו בהנאות אישיות, באדישות לסביבה ולזולתם, בניקור דקדקני בתפל והזנחת העיקר, ברטוריקה על "חרות מתוך האשפה". מרובות הקליפות הפזורות במרחב הציבורי וקולן הולך מקצה הארץ ועד סופה.

כ-שמונים שנה חלפו מאז ראו הסיפורים אור. הומור עגנוני שלא נס ליחו גם היום. הומור שמופיע גם בספר עיר ומלואה, המוקדש לעירו שחרבה - בוטשאטש ואנשיה, פרנסיה, רבניה ומנהיגיה. דומני שלא אטעה הרבה אם אומר שבחירת עגנון להשתמש בסוגה זו בשתי היחידות הספרותיות האלו מבקשת לומר דבר לקורא, ואני אעצור עצמי כאן ולא אוסיף.

אבל אם אתם חושבים שבהם ביקש המחבר לצחוק, יבוא מכתבו לברל כצנלסון ויאמר דבר על כך:

נשבע אני לך בקבר אמי ע"ה שמיום שתפסתי עט סופרים לא היתה דעתי להדמיע או להצחיק, אלא לתאר מה שהחיים מראים לי. ואם יש מהם דברים שמביאים לידי דמעות, אינן ולא כלום כנגד אותן דמעות שזלגו עיני קודם שבאתי לכתוב. ואם לצחוק – מימי לא ששו בני מעי עליו. (מסוד חכמים, הוצאת שוקן, עמ' 192 )

כגובה הצחוק ורוחב החיוכים כך עומק המכאוב והצער על פנינה זו, המדינה לה זכינו אנו ולא זכו דורות קודמים, המתמלאה בקליפות.

וחזרה לבחירות, אני מזמינה אותכם לקרוא בסיפורי עגנון – אפשר בספר המדינה, או בסיפורי עיר ומלואה. הקריאה בהם עשויה לשמור עלינו מפני אבדן האיזון, סדר העדיפויות למה אנו חושפים את עיננו ואזנינו, לאפשר התבוננות מתוך נקיות הדעת או לפחות לקבל פרופורציות נכונות על ההתרחשויות שעומדות לפנינו.