הטוב והרע מבראשית ועד נוח

עולם נאה ברא אלוקים בפרשת בראשית, כמעט. פרק א' מסתיים במשפט החגיגי "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד". אלא שהחגיגה נגמרת לו לאלוקים מהר מאוד, ועד סוף הפרשה הוא כבר מצוי במקום אחר ביחסו למעשה הבריאה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. החרטה והעצב גדולים אצל הקב"ה כך שהוא מחליט "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם". וכך אנחנו מגיעים לפרשת המבול ולסיפור נוח ובני ביתו בתיבה. הפער שבין הפתיחה לסיום הפרשה, בין הטוב בהתחלה לרע שבסוף, בין הסיכוי לחיים בעולם שכולו טוב והנפילה לעולם שרב בו הרע, בין היופי של הבריאה לקלקול ולכיעור שבמעשי בני אדם, בין ההרמוניה והסדר שבין כל ברואי עולם לבין ההתנגשות והכוחנות שביניהם, הזמין את פרשני כל הדורות לעיון מחודש בכל מעשי הבריאה ובחיפוש אחר הסברים שונים. גם עגנון נשאב למקום זה אולם לא כדי ליישר את ההדורים או למלא פערים. זו אינה דרכו של הסופר. אדרבא, עגנון יציג בפנינו את המציאות המקראית במלוא חריפותה, יערוך אותה לפנינו בתמונות עדכניות, מודרניות, רלוונטיות לכל קורא באופן שמניח שמטיל את כל כובד המשקל עלינו, בני האדם. עגנון מציב מראה לחברה האנושית שעבורה הוא כותב, ואת העיון התאולוגי הוא משאיר לאלו שזה מקצועם.

בסיפור ביער ובעיר* מצוי אחד מתאורי הטבע מן היפים ביותר שקראתי עד כה: "מי יספר כל מה שראו עיני ושמעו אזני בין אילנות שביער. שמים וארץ, אילנות ודשאים, כמהים ופטריות, ציצים ופרחים, צפרים וצפוריות מתעסקים ועומדים מקיצת הבוקר ועד שינת הלילה לפאר את העולם, אלו בגוונים נאים ואלו בקולות נאים, וכל שעה נאה מחברתה, כאומנים שכל זמן שמזקינים מתמחים במלאכתם. מוסיף עליהם האור שבין שמים לארץ, דומה שהוא ירקרק והוא כחלחל, כחלחל והוא ירקרק, נמשך כזהב שחוט ונטוה כחוטים. מוסיפה עליהם הרוח. פורשת היא לעצמה לטייל יחידה, כיון שהיא יוצאת מיד כל יצורי עולם מתלווים עמה, עלים ושיחים, צפרים וצפוריות ואפילו גלים ובני גלים בניו ובני בניו של נהר יוצאים עמה לשוח. זה הנהר שמושך בין אילנות שביער ומורביות ירוקות ואפלוליות מוריקות ומאפילות עליו משני צדדיו וצפרדעים מקרטעות על שפתיו ומדברות בשיר. והלוא כל מה שביער אומר שירה, ומה ראיתי להזכיר שירתן, אלא שאמרו חכמים בשעה שסיים דוד המלך עליו השלום ספר תהלים זחה דעתו עליו, אמר כלום יש בריה בעולם שאמרה שירה כמוני, נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר ממך."

אווירת הבריאה שורה על קטע זה ובמיוחד רומזת על כך הרוח המטיילת יחידה, והיא רוח אלוקים המרחפת על פני המים, אלוקים שהוא אחד ואין זולתו. והמספר שהוא גיבורו של הסיפור מצוי בתוך היופי המעורר השראה, אף הוא לבדו עם יחידו של עולם. עגנון מתאר כאן טקס של התבודדות ביער המכיל רגישות רבה לכל פרטי הטבע הסובב אותו, התבוננות עמוקה, מגע בלתי אמצעי המביא את המתבודד לפגוש את אלוקים.

יתרה מכך, הוא מדגיש שהוא מקפיד שלא להתערב בנעשה סביבו "שוכב הייתי ביער ומביט לפני ולא הבטלתי את העולם ממלאכתו לומר לו עשה כך או עשה כך. אדם ענוותן אני ואיני מכניס ראשי בעסקי אחרים, כל שכן בעסקי עולם וכשאין מכניסים ראש בעסקיו של עולם ואין מבטילים אותו ממלאכתו ונותנים לו לעשות כדרכו עושה הוא יפה, יפה ממה שאני ואתה יכולים לעשות כן." יש כאן הצהרה על שמירת גבולות בינו ובין הטבע והתנגדות להתערב מתוך מחשבה שמעשה ידי האדם טוב ממעשה הבריאה. המספר בא אל הטבע בדחילו ורחימו, בענווה והרכנת ראש "עומד הייתי עד לצוארי במים ושתי רגלי דשות בקרקע שלמטה מן המים ודגים קטנים ושאר מיני בריות שבמים מכרכרים ומפזזים שם וראשי נזקף כלפי מעלה ורוח שוטטתעל פני וכל הבריאה כולה מצטרפת עמי. כיצד, מים שחברו עלי ואדמה שאני עומד עליה ורוח ששוטטת על פני ובריות שבמים שמכרכרים שם וחמה שלוהטת על ראשי. וכשאני רואה חמה בחמימותה איני מסתפג ביציאתי אלא עומד עמה, בשביל שתוצן בי קצת, ואני אומר לי בוא וראה פעמים בריה קלה שכמותי יכולה להנאות אפילו את מלכת השמים. וכדי להנאותה שניה אני חוזר לנהר ואיני מסתפג. ואיני חוזר על דברים שאמרתי, שכבר לקיתי עליהם עד שהסמיק עורי שעל בשרי. אם עשית חסד עם מי שגדול ממך אל תזכיר לו טובתך."

המספר מבטא אחראיות כלפי הטבע ואפילו הזעירים שבהם ולכאורה הלא-חשובים "כשאני עולה מן הרחצה משתטח אני על העשבים הרכים ואני אומר לעצמי טוב ה'. ומאחר שנאים הדברים אני כופלם ומשלש אותם. באותה שעה מתקבצות אצלי כתות כתות של נמלים ובאות לשמוע. והואיל והן נמוכות ואינן מגיעות לשפתי פושט אני את ידי ונוטלן ומגביהן ומעמידן על כף ידי ומקרבן אצל פי ומדבר עמהן כאילו אני והם שווים אנו. ואני חוזר על דברי ואומר טוב ה'. ומאחר שנמוכות הן בעיני עצמן ואינן מגיסות לבן לדבר בפני מנענע אני לי ראשי ואומר לי במקומן יפים הדברים שאמרת. וקרוב בעיני שהן מסכימות עמי."

*בעיר וביער, מתוך הכרך אלו ואלו, הוצאת שוקן.