עטור תלתלים שלמה ניצן עומד על במת אולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים, לבוש בגדים שחורים ורק שולחן וכסא עימו. האולם מלא וממולא והפנים נשואות אל פיו פניו וידיו שמספרים את עגנון – את המלבוש. האויר (או אוירים בלשון עגנון) הולך ומצטופף, רמת הריכוז עולה והנשימה נעתקת לרגע כאשר הוא קורא "חסדי השר מרובים. אבל עבדיו קשים ואכזרים, עומדים בשליחותו של שר טוב ועושים את השליחות בזעם." אני – אמא צעירה באותם הימים, מתכווצת במקומי, כשהוא קורא את דבריהם "חרירה של מחט, השחל את רגליך וטול ולך, שאתה מתבקש אצל השר. נגרר החייט והלך עם עבדי השר כשהם דוחפים אותו ובועטים בו ונוזפים בו וקוראים לו בן מחט, חוט של עכביש...". שלמה ניצן בהופעה מינימליסטית ובקול עשיר, חם ורב הבעה הכניס אותי בחזרה לעולמו של עגנון, והתחלתי לחפור ביצירתו, ומאז כל לימוד והוראה במקרא ובחז"ל היה כרוך אחר הקול העגנוני בסוגיה שעמדה על הפרק.
הקורסים הראשונים שלימדתי - "נשים ונשיות", "זוגות וזוגיות" או "דמויות ודילמות" כולם נשאו את התוספת במקרא במדרש בספרות ובשירה החדשה. המילה "ספרות" התייחסה בעיקרה לעגנון.
לכבוד תרומתו לעולמי כלומדת ומלמדת, בחרתי להעמיד השנה את "המלבוש" כסיפור מרכזי שיכין אותנו לקראת ראש השנה ולהקדיש את המפגשים בהוקרה ובהערכה רבה לשלמה ניצן איש תל אביב.
**
מסורת היא לדרוש בחודש אלול ולעורר את העם לתשובה (למי, למה איך ומה – כל קורא יחליט לעצמו על פי השקפתו). דפי מקורות עשירים במובאות מן המקרא, מדברי חכמים בשו"ת, ספרי חסידים, ודומה שיש תחרות מי יצליח להגיע למקור שעדיין לא צוטט, מי יהיה המוכשר שיוציא מובאה ממקור נדח או לחלופין, מובאה נידחת שעדין לא ראתה את אור השמש ממקור מפורסם. עגנון כתב סיפורים, והלך בדרכו של רבי נחמן שעבר לספר סיפורים מאחר וראה שהשיחות העיוניות לא מחוללות את שינוי באדם, לא מנערות אותו ממקומו, ועדיין בני אדם נותרים ישנים.
אנחנו מספרים סיפורים לילדינו, מקפידים על איכותם. כי אנחנו יודעים, ורוצים שהסיפורים יחוללו דבר בעולמם. הסיפורים הם כלי עזר בתהליך התגבשות האדם מילד למבוגר. רבי נחמן הבין את הדבר וגם עגנון, ושניהם בעקבות חז"ל והמקרא, בראשית ברא... ואנחנו, בקתדרה ללימודי עגנון, דורכים על העקבות שהם הותירו לנו.
נפתח ב"המלבוש" ביום ראשון הקרוב בשעה שש. שלמה – לפני 28 שנה - עמד על הבמה כשעה ורבע וקרא את כל הסיפור. אנחנו נזדקק לשלושה מפגשים על מנת לעמוד על העושר המצוי בסיפור, ובעיקר להבין מה מבקש האיש שמואל יוסף עגנון לומר לנו בסיפור זה: לספר על זקנה והתרופפות התפקודים? לעמוד על יחסי שרים ועבדים? להעמיד איש רפה מול אשתו הנמרצת? הכל נכון והכל מצוי בסיפור. הכל כלול. אבל, כאשר מרדכי נחבא שם בין הכלים, ויונה טמון בפרק האחרון והזקן מובא אל קיצו שלא בעיתו, סיפור עגנוני לפנינו, מעשה שדורש קריאה חוזרת, ובכל פעם שנקרא בו נגלה פנים נוספות שלא ידענום לפני כן. ולדידי, אלו פני המציאות שלי, של מיכל, כמו גם הפנים שלנו, של בני אנוש עלי אדמות. זו סיבה טובה להזמין אותכם להצטרף אלינו.
ולרענן עבור כולנו את הזיכרון, אני מצרפת את אחד השירים של שלמה ניצן עם נירה רבינוביץ, מהאהובים עלי.
Comments