top of page

הריקוד האחרון

מקומות מועטים בארץ זכו להכלל ביצירת עגנון, יצא מכלל זה מירון החוזר ונשנה יותר מ – 40 פעם בסיפורים השונים בתוך הקשרים מגוונים, ללמדנו שלאתר זה ולשוכן בו – רבי שמעון בר יוחאי, שמור מקום מיוחד בליבו של עגנון, וענין זה דורש ברור מעמיק שיעשה במאמר נפרד. כעת נסתפק במכתבים שכתב לאשתו שישבה בגרמניה על מסעותיו בארץ. במכתבו מיום יב' אייר תרפ"ה נמצא "ידידתי אני נוסע בעוד חצי שעה לטבריה להשתטח על קבר רמבע"הנ (=רבי מאיר בעל הנס) ומשם אלך למירון ... שכחתי לספר לך כי נוסע אני עם ה' שוקן, אבל הוא ישוב תיכף אחרי השבת." ובמכתב מיום יט' אייר הוא כותב: "צפת ת"ו (= תבנה ותיכונן) ל"ד בעומר, אתמול היה יום זכרון חתונתנו. את זוכרת? רקדתי הרבה, כל הלילה, במירון."



כמו תשעה באב, גם ל"ג בעומר הוא יום משמעותי בביוגרפיה שבנה עגנון לעצמו, וגולת הכותרת היא בחירתו בלג' בעומר כיום עלייתו ארצה כפי שהראה דן לאור בספרו חיי עגנון. לא אטעה הרבה אם אומר שבחירת יום נישואיו במועד זה אף היא היתה מונעת מאותו גורם המבקש לאחד בין הפרטי לכללי, בין האיש שמואל יוסף עגנון לבין תולדות ישראל ולדמויות המרכזיות הקשורות ביום זה כבר כוכבא, רבי עקיבא וכמובן רבי שמעון, שבקשו לקרב את הגאולה, כל אחד בדרכו היחודית.


אחד מביקוריו במירון הסתיים באסון, ועל כך הוא מספר בהרחבה ליקירי ירושלים ומכובדי המדינה שהתכנסו להעניק לו בטקס רב רושם את תואר אזרח כבוד של העיר ירושלים, אף זה בלג' בעומר. בנאומו סיפר על "הנס שנעשה לי לפני חמישים שנה ויותר בהילולא של רבי שמעון בר יוחאי במירון, שנפלה גזוזטרא ונהרגו עשרים ושבעה מישראל ואני שעמדתי שעה קלה קודם לכן עם כל הקדושים נותרתי חי הרי באמת זכות היום נתגלגלה לי.


היאך נצלתי אני? אספר דברים כהווייתם. כלומר הסיבה החיצונית, כלומר אשר יראה האדם לעיניים.


ברגלי הלכתי מיפו למירון. וכשהגעתי למירון עייף הייתי עד מאוד ולא היה בי כח עוד לעמוד. קשה מכל צמא הייתי. צמאון שכזה לא ידעתי לא קודם לכן ולא אחרי כן. ירדתי מן הגזוזטרא לבקש מים. אמר לי זקן אחד שעדיין הוא עומד לנגדי, באהל הקיימקאם (מפקד המשטרה העות'מני) תמצא מים. הלכתי לאהל הקיימקאם לבקש מים. נתנו לי מים ושתיתי.


שמעתי פתאום קול רעש גדול הולך וחזק מאוד. חשבתי זה הקול של ההדלקה. נצטערתי על עצמי, חמשה ימים הלכתי ברגל כדי לראות את ההדלקה ולבסוף כשהגעתי למירון ועמדתי סמוך למקום ההדלקה הנחתי את מקומי בשביל כמה טיפות מים. עכשיו כל אותם שעמדתי ביניהם זוכים ורואים בשמחת ההילולא. ובתוך אותן המחשבות נראתה לי דמות דיוקנו של זקן אחד רבי שמחה שריקד ריקודים נוראים ונפלאים לכבוד הצדיק.


נטלתי את רגלי וחזרתי לחצרו של ר' שמעון וראיתי מה שאירע ושמעתי שאומרים לו לזקן אחד שהיה מוטל על הארץ כשהוא פצוע... אלקים עמך רבי שמחה. נטלתי עיני וראיתי שהוא אותו רבי שמחה שריקד שעה קלה קודם לכן. ביני ביני הביאו אלונקות והניחו עליהן את המתים ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי. (מתוך, מעצמי אל עצמי עמוד 68 – 69 )


בסיפור המעשה, עגנון נמנע כדרכו מתאור מתלהם מרובה בצלילים ומראות. מילים מועטות מלמדות על סערת הנפש שפקדה אותו בעקבות האסון. מעשה הסיפור פותח בציון יבש של נתוני האסון, ואחריו הודעה שסיפורו יכיל רק את אשר יראה האדם לעיניים. משמע שיש עוד רובד נוסף של משמעות בסיפור. בהמשך מופיע המוטיב העגנוני הידוע, אמצעי הסחה בדמות הצימאון, הצער וההתמודדות עם הגורם המרחיק אותו מיעדו. בשונה מן המצוי בסיפורים אחרים, כאן ההסחה מצילה את חייו.

שימו לב שר' שמעון נזכר ללא תוספת זצ"ל, אלא כמו רבי שמחה. הראשון – גם אם הוא בקבר, הרי הוא חי וקיים כמו השני. וכאשר השני מת, "נושא מתים הייתי". כולם. השבר הוא רב והמעמד בו נישאים הדברים אינו מאפשר הרחבה אלא רק רמיזה לשאלות גדולות שנשאלו לאורך הדורות ואין בהן חידוש זולת הצורה האמנותית העוטפת אותן.


מדוע עגנון, האיש שהתרחק מכינוסים ומהמוניות, שנא חתונות והעדיף בתי אבל ולהבדיל, רץ בשמחה להשתתף כסנדק בבריתות, דבק ברשב"י וטרח להגיע להילולות ואף לרקוד בהן כנ"ל? נראה כי דמותו של רבי שמעון כפי שהתעצבה בתרבות היהודית שמשה כמקור השראה לעגנון האיש והאמן, והיא מצטרפת למשה רבינו לפניו ולרבי נחמן מברסלב אחריו. דמותו של רשב"י כפי שעוצבה בתרבות היהודית לדורותיה מאז המשנה והתלמוד פורצת גבולות מפרקת גדרות, סוללת דרכים חדשות. עגנון ביקש והצליח לעשות כן באמנותו כפי שמעידים חוקריו ומפרשיו הרבים. יתרה מכך, המסורת מייחסת לרשב"י את כתיבת הזוהר, זו היצירה שמחברת בין המטאפיזי לגשמי ולארצי, שמטשטשת את הגבולות בין הדמיון לריאליה. יצירת עגנון ספוגה בתנועה מתמדת בין העולמות. כך בספר המעשים וכך בסיפוריו האחרונים בחנותו של מר לובלין, לפנים מן החומה הדום וכסא ועוד.


אנקדוטה קטנה במכתב לאסתרליין מיום כו' אייר תרפ"ה מעמידה אותנו על טיבו של עגנון בהקשר זה: "על מירון הרי כתבתי לך. משם הלכתי ברגל עם האדמו"ר מיבלנוב ועם קהל חסידיו עד צפת. משונה היה דבר מאד אני קצוץ פאות ובלי זקן מהלך עם "הרבי" בראש והחסידים הולכים אחרינו בדחילו ורחימו." עגנון מהלך עם אדמורים ורבנים, עם החלוצים בדגניה ועם ביאליק גרשום שלום ובובר – כל אחד ברא לו עולם רוחני משלו. עגנון אחד, מטייל ומשיח עם כולם. כמו רשב"י הוא ביקש לפרק את המחיצות, לסלול לאדם דרך אחרת בעולם. לאה גולדברג בחגיגות יום הולדתו ה – 70 קראה לזה "שלמות הניגודים". אם הצליח, נדע כנראה עוד מאות בשנים.




*המובאות לקוחות מכל כתבי עגנון בהוצאת שוקן.

Commentaires


bottom of page