top of page

ואור פניה חסד ושלום


מכירים את החיוך האוטומטי? זה הנשפך על פניה של גברת נחמדת וחושף שיניים לבנות מצד אל צד, וגורם לך לחפש מימינך ומשמאלך את הזוכה בחיוך הנדיב? וכשגילית שאין איש סביבך ובאת להחזיר פניך אליה, הגברת כבר המשיכה הלאה. זה החיוך שיותר ממה שהוא מלבב ומחמם הוא מעורר צינה. בעלת החיוך לא התכוונה להכיר בך, אדם יחיד ומיוחד, סובייקט המקבל וגם נותן, מקיים ומצפה לקשר ויחס הדדי. החיוך האוטמטי מאיין את הנוכחות הסובייקטיבית ומחליפה בקיום סתמי של אובייקטים המונחים בעולם באקראי בדרכו של אדם.


נדרשתי לתופעה זו כאשר חזרנו השבוע ביום שלישי בערב בתל אביב לעיין בדמות תהלה, באופן שבו עגנון מתאר את דמותה "שמאור פניה שלום וחיבת קולה נחת רוח." אני מציעה לכם קוראי להתבונן שוב בתאור, להתעכב עליו ולהרהר בהם: פנים מוארות, שמשדרות מסר לחלל, מפיצות שלום. חשבתי ללכת לקליניקה של רונית רפאל לתוכנית שיפוצים אצל הפלסטיקנים, אבל לפני זה תהיתי לעצמי, איך נראים פנים שכאלו? וכשברור שבקליניקה לא תמצא התשובה, הרהרתי, איזו עבודה צריכה להעשות כדי להשיג אותם? האם הדרך לפנים כאלו סוגה בשושנים? עוברת במסלול החיים הטובים של עושר, ילדים, נכדים, בית, פנסיה?


יותר מכך, אל הפנים המאירות מצטרף מרכיב המעשיר את מראה אישה זו, "וחיבת קולה נחת רוח". כך הצליח עגנון ללכוד אותנו, לגרום לנו להתאהב בזקנה זו, לחפש אותה או לפחות את חלקה בין הסובבים אותנו. לא לחינם רבים הם אשר 'מצאו' את תהלה והיה ברור להם שעגנון כתב את הסיפור בהסתמך על דמות זו או אחרת שהכירו וראו בה את תהילה.*


ענין זה של הפנים והאופן שבו הן נושאות את פנימיותו של האדם, מידותיו ויחסו לעולם המקיף אותו, העסיקו את עגנון והוא חוזר אליו מספר פעמים. רק נזכיר כאן את הסיפור "פנים אחרות" ו"הפנים לפנים". התייחסות מיוחדת וסמויה מן העין מצויה בסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו". במעשה זה הנמשך לאורך כ – 30 שנה, עומדים זה מול זה שניים, רבי שלמה ורבי משה פנחס. ביום ראשון נחל את המסע בסיפור זה, ונשאב אל תוך סוגיות רחבות יריעה – היחס בין החוכמה למוסר, בין הבסיס הכלכלי להצלחה אקדמית, בין עולם האתמול לזה של היום ועוד. מעטים התייחסו להשקעה הרבה של הסופר בתאור התפתחות מבע הפנים של שתי הדמויות לאורך הסיפור. האחד רוכש פנים מאירות והשני פניו משחירות והולכות. עגנון טווה מסלול מורכב ומסובך המוביל את האדם למצג שבו במקרה האחד הפנים והחוץ מתאחדים, ולא בהכרח במובן החיובי, אולי להיפך. במקרה האחר, יש פער בין הפנים לחוץ, ובמקרה זה, דוקא במובן החיובי. עגנון מפתיע ביכולתו האמנותי להוביל את גיבוריו בדרך חתחתים, ובאמצעותם לספר לנו דבר על תופעות אנושית.


וכך הוא מספר לדוד כנעני איש מרחביה:


"אילו הייתי כותב רומאן היסטורי לא הייתי מעמיד בשום אופן במרכז את ה'אדם הגדול'. את ר' יוחנן בן זכאי הייתי נותן ברמז קל בלבד. כגיבורי בוחר אני תמיד אנשים פשוטים, וכך הייתי נוהג גם ברומאן היסטורי. אינני אוהב דרמאטיות. מעשים מזעזעים או יוצאים מגדר הרגיל. הכל לאט לאט, להראות דברים בצמיחתם...להראות צריך את הפכים הקטנים של החיים". (מתוך, ש"י עגנון בעל-פה, הקיבוץ המאוחד, עמ' 41).


עגנון הולך בדרכם של הסופרים הצרפתים ואחרים שהעריך ביותר. על פלובר אמר במכתב לשוקן, שמי שלא קרא אותו, שלא יתחיל לכתוב. ועל באלזאק אמר שהוא "גאון. אני מוצא בו את פרויד לפני שהיתה הפסיכואנליזה בעולם. מודרני מאוד, מפתיע בהסתכלויותיו, ואצלו אתה מוצא גילויי אנטישמיות. הוא גאון אף על פי שבנקודה זו הוא טעה. אמר מישהו כי גדולי הספרות – באלזאק, דוסטויבסקי – היו אנטישמיים, ואילו סופרים מסוג ב' היו אוהבי ישראל." (שם, עמ' 39)


לגבי סופרי העולם לא אוכל לומר את הדברים הבאים, לגבי עגנון נראה שבכתיבתו בכלל כפי שראינו במסענו ביצירתו, ובסיפור זה בפרט הוא הציב שני פורטרטים לקוראיו, פרש בהרחבה את המעשים המידות והתכונות שהביאו לתוצאה הסופית, ועתה אם קורא פעיל הוא, ומבקש לקנות דעת בקריאה, יתן את דעתו מה בינו לבין ציורי הנפש והפנים שעליהם נתן המחבר את נפשו.


הכתיבה העגנונית לא נועדה רק להנעים את זמנו של הקורא בימי עיון, לספק לחוקרים ופרשנים חומר למאמרים ועבודות דוקטוראט אלא בעיקר לתרום תרומה לתיקון האדם ותיקון העולם. בלשונו: "איני מספר אלא מה שהוא אמת, שאני אומר אין לך יפה מן האמת, שמלבד שיפה היא האמת מחמת עצמה מלמדת היא את האדם דעת."




*אם אתם מכירים או הכרתם בעבר דמות המזכירה את תהלה, נשמח אם תספרו דבר או שניים אודותיה, בין בציון שמה ובין בעילום שם.

Comments


bottom of page