"וכשלבי חלל"

על חבל דק – בין שפיות לשיגעון

---

וכשלבי חלל, מה חשיבות למעשי? אומר הירשל למינה בסיפור פשוט. משפט זה הוא אחד מאותם המשפטים המצויים בסיפורים המחתכים בבשר החי של הקורא. חמש מילים שיוצאות ממקומן ובאות ונעמדות אל מול פני הקורא, מביטות לתוכו כאילו הוא איור תלת מימדי, ותובעות ממנו תשובה.

"וכשלבי חלל", שתי מילים שנוגעות בסתרי הנפש, ברגעים שונים ומנוגדים של הקיום האנוש. כאשר באה הודעה על פטירת אמי בדמי ימיה, התרוקן הלב בבת אחת מכל רגש, לילדי לאישי לסביבתי. הלב היה חלול מכל וכל. עד ההלוויה. מאז הוא התמלא בצער אינסופי על שלא זכתה לעמוד תחת חופת ילדי-נכדיה. מנגד, כאשר ילדתי את תאומי, לבי היה חליל שלא פסק מלזמר. החזקתי בחיקי את ההפתעה שהעניק לי יוצרי. היצורים הזערוריים שאין שלם יותר מהם, הטעינו את לבי שיצא במחול. לא הבנתי הכיצד לא התקינו חז"ל אמירת הלל בכל יום בחודש הראשון לצאתם מרחמי.

ר' נחמן מברסלב, מהיוצרים הרדיקליים בתולדות ישראל, בחר לרוקן את החלל מתוכנו, כביכול התוכן האלוהי, כדי לפנות מקום לקיום האנושי, לכוח היוצר שבאדם. אם כן, המציאות של חלל בקרבי אינה כה נוראה. להיפך. זה הרגע שבו מתחילה לפעם רוח האדם, להמריא לגבהים. ואז, מה חשיבות למעשי? אין. הרוח המבקשת למלא את החלל היא העיקר, היא העולם. ר' נחמן מודע לסתירה הפנימית המצויה בדבריו. וכי יש באמת מציאות נטולת אלוקות? הרי כבר אמר הזוהר ועגנון בעקבותיו בסיפור הראשון שלו עגונות, הסיפור שהוא השער לכל יצירתו, 'לית אתר פנוי מיניה' – אין מקום פנוי ממנו. ר' נחמן יודע את שצריך לדעת, עם זאת, הוא גם יודע לדייק את החוויה האנושית, את אותו רגע שבו מרגיש אדם שהוויתו היא זו שממלאה את חלל העולם, תופסת את המרחב והזמן, ואילו העליון, האין סוף נמצא למעלה ועוטף אותו מסביב.

כשאני כותבת או לומדת, ונדרשת לכוחות הרוח שבי, זה המקום שבו החלל מלא אותי, ואין בלתי. עתה ניתן להבין את בחירת עגנון בבואו לספר על חווית הכתיבה, משבריה ומאבקיה בסיפוריו הארס-פואטיים, סיפורים שבמרכזם עומד מספר שהוא בן דמותו של המחבר, וכל הסיפור הוא מאורעות המתחוללים בחללו הפנימי של האמן. מעט מאוד ידוע על מעשיו.

אותו חלל הפנוי מאלוקות והמלא בהוויית האדם, כמו שהוא עשוי להביא את האדם לחיבור גבוה עם האלוקות, טמונה בו סכנה נוראה של מגלומניה ונרקסיזם, והוא מקור לכפירה טוטאלית כמצוי בתורה סד בליקוטי מוהר"ן "אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאֵין בְּהַשֵֹּכֶל אֱנוֹשִׁי לְיַשְּׁבָם, עַל יְדֵי זֶה נִדְמִים לְחָכְמוֹת וְקֻשְׁיוֹת. וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת, כִּי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת, בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי" כאמור לעיל, הרעיון של החלל הפנוי, שיסודו בתורת האר"י, מכיל בתוכו סתירה פנימית. החשיבה המודרנית הרציונלית תובעת ליישב את הסתירה, או לפרק את הטענה. ר' נחמן גורס דרך אחרת, אמונה גם במציאות של סתירות לוגיות, כיון שאלו נובעות מהיותנו בני אנוש המודדים את המציאות בזמן ובמרחב והאלוקות האבסולוטית כידוע אינה פועלת ואינה נכנעת לתכתיבים מסוג זה ועל כן אינה מחויבת להם, היא מציאות מעל כל המושגים מסוג זה.

שימו לב, ר' נחמן מודע לכך שיסוד הכפירה מצוי באותו מקום ממנו נובע יסוד האמונה. הנכונות לקבל קיום בתוך סתירות הוא המבדיל בין השניים. בכך הוא פותח פתח למציאות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה, והיא מרובת סתירות עימן אנחנו נאלצים לחיות.

ובחזרה לסיפור, "ולבי חלל" מכיל בתוכו את מצבו הנפשי של הירשל על כל רבדיו. ריק ממלא את ליבו, ועצמתו כזו שמבטלת את המשמעות של עשייה מכל סוג שהוא במציאות הסובבת אותו. מכאן קצרה הדרך לביטול הרצון בכלל, ובאין רצון סלולה הדרך לאבדן האחיזה במציאות, השפיות. לא לחינם נהוג לומר מספר פעמים ביום את המשפט "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

עם זאת, ליבו של הירשל מלא וממולא בעצמו, באהבתו לבלומה. שירת האהבה אינה מוצאת את דרכה אל החלל החיצון, אל אופני ביטוי נורמטיביים והיא פורצת החוצה באמצעים חריגים הקרויים בפינו 'שיגעון'.

המתח שבין מלאות שמבקשת מימוש ויישום, לבין נוכחות של ריק המושך אל החידלון, היא אחד מכוחות ההנעה של האמן והגורמים לאמנות פורצת גבולות וגדרות כמצוי ביצירת עגנון. עם זאת, המתח קיים גם בשלבים קריטיים של החיים, הנקראים בפי העם 'משבר אמצע החיים', 'משבר פרישה או/ויציאה לפנסיה', בעקבות גירושין או פיטורין מעבודה וכד'. עגנון מתאר בסיפור זה את תהליך התהוות המתח, מפרק אותו לגורמיו ולשלביו, ומאפשר לקורא המשכיל להציץ, לעיין ולברור לעצמו את הדרך בה ילך הוא עצמו.

קריאה שכזו מממשת את הפוטנציאל התרפויטי המצוי בסיפור העגנוני והופכת כל מפגש לסדנה תרפויטית חד פעמית עשירה בלשון פואטית, מורחבת בהבטים היסטוריים, ומעמיקה באמצעות אוצר הספרות היהודית. כאמור, כמו שרק עגנון יכול.