top of page

וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:

כאשר אני קוראת את הסיפור של אברהם ושרה, אוחזת בי התרגשות. הרבה סיבות טובות לכך, המעט שמסופר עליהם מהדהד בנפשי, ולפי כמות הכתיבה הבלתי פוסקת עד היום בשיר בסיפור בפרשנות בהגות, ברור לי שרבים שותפים להרגשתי ולתגובות שמעוררות בי שתי דמויות אלו.


היום אני מתייחסת רק למרכיב אחד 'קטן' בסיפור: מדוע התורה מספרת על איש בן 75 ואשה הסמוכה אף היא לגיל זה? אמנם אברהם נפטר בן 175 שנה ושרה – 127, ובהתאם לתוחלת חיים זו הם יצאו צעירים לדרך, אבל, בקורפוס המקראי, לכל הדעות גיל 75 הוא גיל זקנה ושיבה טובה כפי שאמר ברזילי הגלעדי לדוד המלך: בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.


בחירת התורה להוציא שני זקנים קשישים (בשפת הימים ההם, בהחלט לא בשפת זמננו), את סיפור המסע לארץ חדשה, לשפה לתרבות שונה מכל שהיו רגילים אליה עד כה מרתקת אותי ומלווה אותי בחיי.



מסעם של אברהם שרי ובני ביתם נפתח בדבר ה' אל אברם המעורר אותו לעזוב את מקום משכנו, לנטוש את את מעגלי השייכות אליהם הוא קשור ולצאת לארץ רחוקה. הבטחות להתפתחות חלופות טובות יותר מן הקיים כעת, ובראשם ליווי צמוד של ה' מניעות את אברהם לצאת לדרך עם כל אשר לו. מן המציאות המקיפה אותי, דומני שמרבית בני האדם היו מעדיפים את הידוע והקיים, את הבית עם השכנים המוכרים והפנסיה הקצובה לכל החיים המבטיחה פעם בשבוע מסעדה מנוי לתיאטרון ולחדר כושר ונסיעה לחו"ל, על פני ארץ לא נודעת עם חבילת הבטחות שיורות זיקוקין לכל הצדדים.


דומני שבכך רצתה התורה להתכתב עם קוראיה שבכל שנה ושנה הולכים ומתקרבים אל אברהם ושרי. בקשה להמריץ ולעודד ולומר דבר: הגיל אינו סיבה לתקיעות, הגיל אינו עילה מוצדקת לקיבעון מחשבתי. אדרבא, בעלי ניסיון כמו אברם ושרי מתנהלים בדרך שניכרת ממנה ניסיון חיים עשיר המאפשרת להם לעשות בחירות והכרעות בתנאים קשים ובלתי צפויים. שיאה של ההתמודדות היא מול ההודעה על הפיכת סדום ועמורה והעקידה.


עם הראשון, קל לנו להעריץ את אברם. הוא מתאים לערכים ותובנות בנות זמננו. אברהם העומד מול ה' ומתווכח עימו בניסיון להציל את העיר אם יימצאו בה עשרה צדיקים. בהעדר אלו המייצגים מעט חמלה צדקה וצדק בתוך עולם של רשע ורוע, דומני שגם אנו ראוי לנו לתמוך בעקירת מקום שכזה מן העולם ולא לעמוד מנגד.


ההתמודדות השניה – ההסכמה שבשתיקה לעשות את ציווי ה' ולהעלות את בנו יצחק עולה על המזבח - היא קשה יותר עבור השכל האנושי בימים ההם כמו בזמן הזה. מאז ועד היום היא מזינה את השיח האנושי והיהודי בפרט. וחשוב לציין, שאולי שיח זה הוא המזין את החשיבות הרבה בתרבות היהודית ליחסי אב ובן, חובת האב לחנך את בנו להוריש לו את יסודות המורשת היהודית וללמדו קריאה ואומנות. ובכלל, בתרבות היהודית מאז ימי קדם ניתן מקום חשוב לשלב הילדות. התלמוד יודע לספר על ר' יהושע בן גמלא שהיה בין המייסדים של כתות לימוד ראשונות ועל החובה של כל קהילה להקים מסגרת לימודית החל מגיל שש. דומני שהפרספקטיבה שפרשתי צריכה לעמוד לפנינו כאשר אנו באים לדבר על העקידה ותרומתה לתרבות ולשיח אודות יחסי אב ובן.


לא ארחיב עוד בנושא זה הדורש עיון מפורט בכתובים והתבוננות צמודה בהם. מכאן אבקש לזנק אל עגנון הנוגע בנושא שפתחנו.


פרשת המסע מבוטשטש לארץ ישראל של יצחק קומר גיבור תמול שלשום נפתחת בתאור נטול הירואיות, אבל כל המוטיבים הקיימים במעמד הקדום מצויים בה. דבר ה' והבטחותיו גלומים בהרהורי ליבו של יצחק ובדמיונותיו. יצחק אינו יוצא לדרך בעקבות אברהם אבינו, וגם דברי ה' אינם נר מאיר לפניו. אלא שבחה של הארץ והציפייה לחיים טובים בה השאובה ממדרשי חז"ל, וממעשי ההתיישבות החדשה כפי שתוארו בקונטרסים ובחוברות שהוציאו הציונים. כך יושב לו יצחק בחנותו של אביו ומהרהר על "(ו)לעתותי ערב כל אחד ואחד יושב לו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, כשאשתו ובניו ובנותיו יושבים עמו, שמחים על עבודתם וששים בישיבתם.." אנחנו קוראים ומחייכים לדימיון הפורה.


הפתיחה למסעו מתחילה בדברי המספר "כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העליה השניה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה." יצחק הוא אחד מרבים אחרים, וסיפורו הוא סיפורו של דור. בניגוד לאברהם שהוא יחיד וממנו יתפתח עם, בתהליך איטי לאורך מאות בשנים, יצחק הוא אחד מרבים שיוצאים למסע חיפושים אחר שיפור תנאי החיים, וחלקם מגיע לארץ ישראל.


יצחק הוא הגירסה הצעירה של אברהם. הוא מגיע לארץ ללא שרה כלשהי לצידו. ניסיונות באים עליו כולל רעב וצמא והוא לא עומד בהם. המשתתפים במעגלי עגנון וקוראים עמי את הסיפור על פי רוב אוהבים אותו ואת תמימותו. הוא בחור פשוט שנופל מהעיירה היהודית המסורתית בלי הכנה ובלי הגנה לתוך החיים החדשים ביפו, שבעיקר עוצבו כאן על ידי יוצאי רוסיה – סוניה ורבינוביץ למיניהם...שפה משוחררת ממגבלות, מתירנות בין המינים, אתיאיזם, דת כתרבות ותו לא, גבולות מוסריים רופפים וכל זה תוך כדי בנין הארץ – שכונות, מושבות, בנק, מוסדות חינוך ותרבות, גידולים חדשים וחיי קהילה ערנים. יצחק שכמו אברהם ביקש לעקור את בית אביו ואת עירו מתוכו, מתקשה לבור לו את הדרך שבה ילך.


גיבורים רבים ביצירת עגנון יוצאים למסעות. שימו לב רק לשבוע הזה מה מצאנו במפגשי עגנון בקתדרה:


בסיפור שקראנו ביום רביעי ( 20:30) – בדמי ימיה, שמענו את קולו של עקביא מזל המספר לתרצה שבמסע מוינה – מהאוניברסיטה, ממרכז התרבות והנאורות לבוטשאטש, הוא מבקש אחר יהדות מעשית אותנטית מוסרית, ובעבור זאת הוא משלם מחיר כבד. בסיפור שבועת אמונים שבו אנו עוסקים בימי ראשון (18:00) קראנו על ד"ר יעקב רכניץ שאף הוא מיוצאי וינה, אלא שהוא מגיע ליפו – בין ברצון ובין שלא, בין לכתחילה ובין בדיעבד על מנת להביא את תרבות וינה – התרבות ההלניסטית בגירסה המערבית המודרנית ליפו כחלופה לתרבות היהודית ואפילו העברית.


בתמול שלשום, עגנון פורש לפנינו את קורות יצחק בארץ ישראל – כדוגמת קורות אברהם ויצחק ויעקב. מבחינת התאורים הרחבים שהם מן היפים שבתאורי הארץ, משולבים בהומור רב ושלל דמויות ציוריות, העמקת ההתיישבות והתרחבותה, הרי זו התגשמות ההבטחות לאברהם ליצחק ויעקב.


מבחינת קיצו של יצחק, אנחנו נותרים פעורי פה והלומי ראש: על מה ולמה עשה כן המחבר? במפגש שאליו כונסו עמוס עוז ז"ל א.ב. יהושע וחיים באר ילח"א השיבו השלושה שלוש תשובות שונות לשאלה זו בנוסף לשלל תשובות של חוקרים ומפרשים. כדרכי, כדי להתמודד עם השאלה אנחנו ממשיכים ללמוד את יצירת עגנון לאורך ולרוחב, לעומק ולגובה, והתבהרות הדברים תעלה מתוך קריאה צמודה בתמול שלשום ומתוך המכלול הרחב של יצירת עגנון. אתם הקוראים מוזמנים להצטרף למסע זה.

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקישור:

https://bit.ly/3kG1f5J

Comentarios


bottom of page