top of page

ו"התזמורת" מנגנת מראש השנה הזה עד ראש השנה הבא...

חגים – לשון חגיגה ואיתה באים שמחה, אכילה ושתיה, בגדים ותכשיטים לתפארת ובקיצור, הרבה קניות ובישולים, ובסוף גם תפילות שירות ותשבחות. הכל כמנהג מקדמא דנא. מיכל של 2020 כמו מיכל של 1920 ומיכל ילידת 1820 וכן הלאה בשינוים קלים עד ימי הגאונים וחז"ל?! האמנם זה מה שאני - האדם העכשווי מבקש?! אומר עגנון: "מועדי ה' ימים של חשבון נפש הם לי." (אורח נטה ללון עמ' 244) . הדריכות הנפשית הבאה בעקבות לוח השנה, משפיעה על האמן והוא מנתב אותה אל יצירתו. כך אנחנו מוצאים אוצר של סיפורים שמועדם ראש השנה ויום הכיפורים.


בלימודים לבגרות המורה קראה לזה "מוטיב הזמן ביצירה" וכבר בנוסח זה נוטרל כל קשר משמעותי שעשוי להיווצר בין התלמיד ליצירה ויוצרה. הזמן הוא רק אלמנט ספרותי, ודיו בכך. דבר נכון על פי רוב, ודומני שלא אטעה הרבה אם אומר שמעט סופרים ידעו לחלץ מהזמן את מימדי העומק המצויים בו, לתת להם ביטוי ולהתמודד איתם. אצל עגנון זהו עיקר העיקרים. הזמן הוא ישות המפעילה אותו. התבוננות בלוח השנה היא עילה לטלטול האמן שבו.


"התזמורת" סיפור מתוך ספר המעשים, על "קונצרט אחד שמלך המוזיקאים עתיד לנצח בו." מתי? בליל ראש השנה. מכירים את המלך הזה? המנצח על כלל המנגנים בעולם? ממנו ומהם יוצאת מוסיקת העולם? עגנון נוגע, מרפרף על שאלות אלו ואחרות הקשורות ביחסים שבין המנצח למנגנים ובין המנגנים לבינו באופן אישי.




עם כניסת היום, פי שניים, אצל חמדת, ועוד סיפורים אחרים בהם האמת ובדיה מתערבבים זה בזה כדי לספר סיפור שנותן ביטוי לנבוכי הזמן – אנשים שמבקשים למצוא מקום בתוך מסורת עתיקת יומין המהודקת בטקסים ומנהגים, להשמיע בתוכה את קולם האישי. להיות חלק משרשרת ארוכה ויחד עם זאת להחזיק בחרות הנפש והרוח כאן ועכשיו. האמביוולנטיות הנובעת מצורך זה היא מנוע לכתיבתו וגורם מפרה. סיפוריו אלו ואחרים הם ביטוי שהקדים את הרעיונות האקזיסטנציאליים שפרחו לאחר מלחמת העולם השניה והיו חלק מהם.


כבר אמרו, סיפור של עגנון הוא בבחינת יצירה אמנותית – הלשון, המנגינה, העומק ההיסטורי, ההומור, השנינות והחריפות שכמעט בכל משפט וצירופי מילים. לכל זה יש להוסיף, היצירה העגנונית (דוד כנעני איש מרחביה אומר בספרו שעגנון לא אהב את השימוש בביטוי יצירה, וטען שרק אלוקים יוצר) היא גם המקום באמצעותו יכול אדם להתכונן לחגים, ובפרט למועדי תשרי – ראש השנה ויום הכיפורים. להתכונן לא על ידי דיונים פילוסופיים גבוהים, אלא על ידי הסיפור, מהסיפור של המחבר אל הסיפור העצמי שלי. ומתוכו להכנס אל החג והמועד.


כמו שאמר לי בזמנו אחד מן המשתתפים בשיעורים בין חדרה לגדרה בעידן הפרה-קורונה: במקום מגורי אין בית כנסת, ואני רוצה לטעום מזה קצת, משהו. אבל אני לא רוצה להפרד מהמשפחה. איך אני עושה יום כיפור בלי בית כנסת? (היום התשובה פשוטה, תכתוב בפייסבוק שאתה מחפש אנשים שיבואו ליצור מנין במקומך...). לעומתו סיפרה אחרת על מצוקתה בתוך בית כנסת ממוסד בו הכל יצוק כמו העמודים שנמצאים במרכזו. הכל ידוע ומוכר להחריד, זולת מה תלבש חברתה שתשב לידה. אני רוצה לטלטל את העולם הזה, היא אומרת לי, אבל אני מחרישה כמו כולם ושרה במקומות הנכונים כמו כולם. שלחתי אותה לקרוא את 'פי שניים'. עגנון בסיפוריו נמצא במקומות האלה, לספר את הסיפור של האדם, סיפור ישראלי, הסיפור שלנו.


לכן בחרתי עבור שותפי-מאזיני בזום למסע התבוננות לקראת ראש השנה ויום הכיפורים עם עגנון. הוא יוביל אותנו לחגים מתוך עושר והארת פנים או כמו שכתבה רוחל'ה מגדרה,"הנאה צרופה ומלאת עניין...אני לומדת ולומדת ואין סוף ללמידה." זהו עגנון. מוזמנים להצטרף.


bottom of page