"ניערתי עפרה של גרמניה מעלי," כותב עגנון בשנת 1964 . זהו משפט הסיום בו סיימנו את המפגש הראשון בספר בחנותו של מר לובלין. הזום נסגר ואני המשכתי להרהר במשפט זה. קודם לכל, מה חושבים המשתתפים שילדיהם בוחרים בעפר ובאספלט של גרמניה, בעצים ובפרחים של מינכן וברלין. חשבתי על חברתי שסיפרה על המוזיאונים היפים שיש שם, על השכנים שעשו אי שם בגרמניה חופשה משפחתית בקיץ שבו עדיין נסעו אל מעבר לים לנופש. ראיתי את עצמי מול המסך בשדה התעופה בן גוריון תוהה לכמות הטיסות שמגיעות משם או יוצאות לשם, אני שעדיין מסרבת לעצירות בפרנקפורט בדרך לארה"ב.
כשלומדים את סיפורי עגנון, צריך להזהר מהתלהמות. הסיפור העגנוני ברגישותו הרבה, במנגינה העדינה שבו נוגע במערכת העצבים הפסיכולוגית של הקורא, וכל תוספת עלולה לפגוע במרקם העדין של נפש המאזין. לעולם לא אדע את מצבם הנפשי של המשתפים ואת מאורעותיהם. כאשר עגנון מתאר משבר בינזוגי באמצעות משפט אחד, האישה מבקשת לעלות לארץ והאיש מסרב, הוא נוגע בנקודה רגישה בכל זוגיות, פערים בעולמם הרוחני תרבותי של בני זוג. סיפורי הזוגיות של עגנון תובעים ממני משנה זהירות, שכן הם פותחים פצעים שלא נרפאו, נוגעים בצלקות שכמעט כל אחד נושא עימו בחייו בגלוי ובסתר.
השבוע ביום שלישי נתחיל את המסע בסיפור פשוט. למדנו את הסיפור לקראת הבגרות, דהיינו שמענו את המורה וקראנו את הסיכומים של דובשני, ואם התרגשנו, זו היתה מתוך הזדהות של נעורים עם הירשל ובלומה. היום אנחנו חוזרים לקרוא את הסיפור גופו, קריאה לעומק על כל פרטיו ודיקדוקיו, וכאן מחכות לנו הפתעות כמעט בכל פרק. כאנשים בוגרים נגלה שאין לפנינו רומן נעורים גרידא, אלא רומן שנכתב על ידי אמן בוגר (בעת הכתיבה עגנון באמצע שנות ה – 40 לחייו), בין פרסום הכנסת כלה לימים נוראים ועוד אחרים, והוא חלק בלתי נפרד מהמפעל האדיר שאותו היטיב אפלפלד להגדיר : "עגנון היה לי מורה דרך. חשתי שהוא עוסק במכלול היהודי, בנצח גלגוליו ונדודיו, בתורתו הגלויה והנסתרת."
הסיפור בוחן צורות שונות של יחסי זוגיות, ההורים של הירשל מציגים מודל אחד, הוריה של בלומה – מודל אחר וכן ההורים של מינה. ועדיין לא נגעתי בהתרחשויות אצל הזוגות הצעירים. עיסוק בסיפור שכזה – ואין דומה קריאה רציפה ללימוד בית מדרשי, עיון מעמיק ודיאלוגי - מעמיד בפני הלומדים מראה, מעורר זכרונות, מחשבות, רגשות מסוגים שונים. זהו סיפור למבוגרים. הסיפור הפשוט גונז בתוכו את הסיפור האמיתי של החיים, הסיפור הנעלם שאנחנו לא מיטיבים לספר לעצמו. ואולי טוב שכך, כי הירשל הבין היטב את חומרת מצבו, וסופו שקרא גע גע גע אני לא תרנגול....והגיע לסנטוריום.
הוא שאמרתי, כאשר לומדים ומלמדים צריך לעשות כן, בזהירות מרובה, שלא לפצוע נפש רגישה. עם זאת אדגיש אני מוצאת שבתוך היצירה העגנונית מצוי גם מקום הריפוי.
אבל לפני כן, אני חוזרת לראשית דברינו, "בחנותו של מר לובלין", הסיפור בו נעסוק בחודש הקרוב בכל ראשון ורביעי, דומה שעגנון כאילו התעייף מן הרגישות שבה נהג עד עתה, ומחשש שמא לא יובן כראוי, הוא כותב סיפור כמעט ללא מחלצות. האירוניה חדה ביותר, הסרקאזם נשלח בתוקפנות, ההומור נעדר, ובמקומו תאור ימי לייפציג העליזים, בניה ובנותיה, נשיה ובני זוגם אלו שלפני המלחמה והנותר מהם.
וכל זאת נכתב בשנת 1964 לאחר משפט אייכמן, בימים של ויכוחים סוערים אודות השמעת וגנר בישראל, נסיעת משלחות תרבות לגרמניה ועוד אירועים דומים.
עגנון משתתף בדיון באמצעות הסיפור, מעשי אנוש ועלילותיו. עגנון אומר את דברו כפי שעגנון עושה תמיד, מציג את ריבוי הפנים שיש לסוגיה זו, חושף את שורשיה שהם עמוקים מעבר לזמן ולמקום העלילה עצמה כמו זמן כתיבתה. כיון שכך, הוא מעמיד את הסיפור כיצירה משמעותית, יותר מאשר לזמנה - לנו בימים אלו, בהם אנשים לא רק שלא מנערים את עפר גרמניה מעל רגליהם, אלא מביאים איתם משם הרבה יותר מאשר עפר.
ניתן לראות בסיפור זה, סוג של הכנה לקראת יום השואה, אולם מכיוון אחר ממה שהתרגלנו אליו באופן שבו מדינת ישראל עצבה את תוכנו של היום. אבל אני, אין בי את העוז והגבורה שהיו לעגנון, ולכן, לא אלמד את הסיפור ביום השואה אלא כהכנה, כענין שראוי לעסוק בו כל השנה, כמעט כמו המצווה לזכור את יציאת מצרים כל יום לפחות פעמיים. אז אנחנו עושי זאת פעמיים בשבוע – ראשון ורביעי בעקבות מר ארנו לובלין, גב' נורה לובלין, גב' זלצמן ואיתם הגויים האחרים, כולם יצירי עטו של עגנון שהשאיר לנו אותם ללימוד ועיון. ועכשיו הכל תלוי בנו.
***
אמר הסופר: כל זמן שהחכם חי, רוצים רואים את חוכמתו, אין רוצים אין רואים את חוכמתו,
כיוון שמת נשמתו מאירה והולכת מספריו,
וכל שאינו סומא ויכול לראות, ניאות לאורו.
Komentar