חופשה אקדמית

על נשיכות עקיצות ולחישות בקמפוס.

---

לפני כארבע שנים, בספריה הלאומית הצטרף אל שולחני בקפיטריה אדון אחד. שוחחנו על הא ועל דא בענייני לשון, והוא התלונן על לשונם הקלוקלת של שדרנים וכתבים, "ואפילו מרצים מובהקים". כשהוא ביקש את השתתפותי בארוע מסוים, נרתעתי שמא לא אעמוד בקריטריונים הנוקשים שהוא הציב. השולחן היה סמוך לקופה שלידה השתרך תור לקניית דבר או שניים לארוחת הצהריים. האיש שישב מול התור, אמר לי: את רואה את הגברת הצעירה עם השיער הבלונדיני? היא עוד רק הגיעה למחלקה, לפני שלוש שנים וכבר קיבלה מינוי למשרה מלאה. את רואה את האיש ההוא הקרח עם הכיפה הסרוגה, הוא בקושי הוציא ספר אחד, והרחיבו לו את המשרה. אני שפרסמתי X ספרים וכבר עשר שנים בחצי משרה, ועשיתי...ועשיתי...לא נתנו לי מינוי." ראיתי את הכאב בעיניו האדומות. איש גדול רחב כתפיים מהן יצאו זרועות שריריות שלא סייעו לפלס לו דרך בפקולטה למדעי הרוח והיהדות באחד מן המוסדות המכובדים שבארצנו.

ועוד מעשה, לפני שנים רבות מאוד יצא מישיבת חברון בחור צעיר. אמרו עליו שהוא עילוי. ובאמת היה הבחור מיוחד. תלמיד חכם השרוי כולו בעולמה של תורה. מצא לו בחורה נאה שהשתוקקה להקים בית שיעמוד על אדני התורה. ואכן, עמלה האשה בכל כוחה להעניק לאישה את התנאים הטובים ביותר שלא יסיח עצמו מלימוד תורה. ילדו השניים ילדים. הבחור יושב בכולל מבוקר ועד לילה והאשה בין הסירים וביחד הם מצפים ליום בו יקרא הוא ללמד בישיבה. יום אחד קראוהו להחליף רב ששבר רגלו בישיבה של הדרדקים. בשמחה רץ האיש ללמד, ובכל יום היה משקיע בהכנת השיעורים ובסיוע אשתו המציא כלי עזר להקל על הילדים את הקריאה בתורה. זוג התמימים סברו ששכר עמלם יהיה במשרה כלשהיא באחד ממוסדות הישיבה, כי שכר מועט קיבלו.

ימים חלפו, הרב החולה הבריא וחזר לדוכנו, ואבי הילדים חזר לביתו לחכות למשרה הבאה. כך חלפו השנים, ובין משרה למשרה התרבו הימים שהיה יושב בביתו עד כי חדל לצאת ממנו.

אלו שניים מתוך רבים שמסתובבים בעולם. לא ארחיב רק אספר שהקריאה ב"מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" מחזירה אותי לאנשים המוכשרים שמחפשים בדרכים שונות את מקומם בעולם הלימוד – בין אם זה בבית המדרש ובין אם זה באקדמיה לסוגיה וצורותיה השונות ומשונות. מבקשים לקיים בעצמם את התפילה הנאמרת בכל בוקר "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע, ללמוד וללמד".

עגנון סיים לכתוב את הסיפור וזמן קצר לאחר מכן פתח בכתיבת הספר "שירה" המאוכלס בצפיפות רבה בדמויות שעשו דרכן להר הצופים שם שכנה כבוד האוניברסיטה הראשונה בתולדות עם ישראל. חוט שני עובר מיצירה אחת לשניה וחזרה. הקורא הנאמן שאינו מפחד לגלות דברים על העולם הזה שזוכה למעמד מיוחד בחברה היהודית, ילמד דרך שתי היצירות את משמעות דברי חז"ל במסכת אבות:

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים,

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה;

שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל,

וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב,

וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף,

וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

מחד אומרים חז"ל, 'תתקרב אלינו, אנחנו מסוגלים לחמם אותך בחוכמה בינה ודעת. אבל אם תתקרב יתר על המידה גחלת עלולה לעוף מאיתנו אליך ולהותיר אותך עם כוויה, כזו שנחרטת בגוף ובנשמה.

חוכמתם של חכמים מחד גיסא מאירה את העולם, מעניקה לו מהות, תוכן. עושה את חיינו משמעותיים, מבדילה אותנו מן השועל העקרב והשרף. מאידך גיסא, הם גופא, כל כך מלאים מעצמם, עד כדי כך שהם עשויים להתנהג ממש כמו שלושת בעלי החיים הנ"ל כאשר הם נפגשים עם משהו שמאיים על הטריטוריה שלהם, או האוטוריטה הנתונה בידם. מפגש מסוג זה עשוי להוציא מהם דיבור שסכנתו מרובה כגחלי אש. אותו פה שמפיק מרגליות, בתנאים מסויימים עשוי לשלח ארס, לחרוך את נשמת הזולת, לשתק אותו.

לא לחינם פותחת משנה זו במאמר המופנה לכל האדם, ובהקשר זה, במיוחד לחכמים:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ,

וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס;

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ.

אני מניחה שחלק מהקוראים מחייכים ואומרים, ' שרבי אליעזר ילמד אותנו דבר זה?!'.

ר' אליעזר, דמות רבת עלילות ביחסיה עם חברים ותלמידים נבחר כדי ללמד על מידה שכנראה קשה לכל אדם, אבל יותר, על החכמים. עגנון הכיר את הדבר מקרוב. הקיפו אותו חכמים מכל קצות הקשת הרעיונית שהלכה והתרחבה והתפלגה לצורותיה וכיתותיה בארץ.

והוא התבונן, הקשיב ושמר בלבו עד שהגיע לחדרו ושם ישב שעות מרובות, בבדידות וכתב את אשר ראה. אמן ההתבוננות לא חיסר דבר. מחבריו הקרובים כמו מהרחוקים, מהבטים חברתיים פסיכולוגיים ורוחניים שהתניעו את החברה במאה הסוערת – המאה ה-20, ובמיוחד את החברה היהודית.

עגנון מספר את הסיפור של אנשים שבקשו להוציא לחלל העולם את תורתם והם נתקלו בלחישות רועמות. הוא מנסה לעמוד על סוד ההצלחה, בין אלו שזכו לבין אלו שלא זכו – כישרון? גורל? מזל? ייחוס? מסירות נפש? כמה וכמה סיפורים כתב האיש, בהומור, בסארקאזם, באירוניה שנונה, בעדינות פואטית שמעטות כדוגמתה, ועדיין, לאלוקים פתרונים.