טולסטוי, על סופרים משוררים ועיתונאים

בריאיון לגליה ירדני משנת 1953 אומר עגנון: "קראתי את הומרוס את סרוואנטס, את טולסטוי...המסון...בלזק...פלובר...אולם איני יכול לומר אם ובאיזו מידה הושפעתי מהם." בין אם הושפע ובין אם לאו, נראה שעגנון לקח איתו כצידה לדרך ארוכה משל סופרים אלו שאת מרביתם קרא בשנות שהייתו בגרמניה 1912 – 1924 . מתוך עושר זה, בחרתי להביא משהו מטולסטוי, סופר מוערך שהפך לאגדה עוד בחייו שהסתיימו בשנת 1910 – דהיינו, ממש בראשית דרכו האמנותית של עגנון.

לקראת סוף המאה ה- 19 מתפרסמת מסכת אוטוביוגרפית, תחת השם "וידוי", בה דמות המספר מאפיינת לא רק את הכותב אלא את בן דמותו, איש החברה הרוסית המשכילה. היצירה באה חשבון הן עם דרכו האישית של הכותב והן עם הקהילה עליה נמנה, אלו המושכים בעט – סופרים משוררים עיתונאים. טולסטוי שכבר מאחריו היצירות הגדולות "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה" ועוד, משחרר את חרצובות עטו וכותב ללא מעצורים. מסיר את מסך ההילה הנסוך מעל עולם הספרות, חושף אותו ומגלה לעיני כל את הוויתו במערומיה. והיא נראית רע. בין השאר הוא כותב כך:

"משהטלתי ספק באמיתותה של אמונת הסופרים כשלעצמה, התחלתי לצפות בתשומת לב רבה יותר בכוהניה ונוכחתי לדעת שכמעט כל כוהני הדת הזאת, הסופרים, הם אנשים לא מוסריים, בני אדם רעים ובעלי אופי בזוי ברובם...אך מלאים ביטחון ושביעות רצון עצמית, שכמותה יאה לקדושים גמורים או לאנשים שאינם יודעים קדושה מהי. מאסתי בבני אדם, מאסתי גם בעצמי, והבנתי שהאמונה הזאת היא אחיזת עיניים." ( כתבי הגות, הוצאת כרמל, עמ' 38)

התגלות זו מובילה את טולסטוי לחיפוש ולגיבוש אמונתו, ומשפיעה על התפתחות יצירתו. אינני יודעת אם עגנון קרא דברים אלו, אולם נראה ממכתביו אל אשתו ואל שוקן, שרוח דברי טולסטוי נושבת מאורח החיים שאימץ לעצמו. במכתב לאסתרליין אשתו היושבת בגרמניה עם שני ילדיהם הוא כותב:

בכלל משתמט אני מן הסופרים. בשבוע הזה באו אצלי שוב בדבר הנשף שהם רוצים לעשות לכבודי, ואני שוב אמרתי כי בשום אופן שבעולם איני רוצה בזה. אמרתי להם: אמנם אני מתאווה לכל הכבוד שבעולם, אבל איני רוצה שהכבוד הזה יטרידני. רע רע עשו לי העיתונים שפרסמו את דבר בואי, כי הביקורים אינם פוסקים. אבל דבר אחד למדתי שלא להתפעל מכל הענין, ואני יושב בהשקט הלב, ובצאת האנשים מן הבית נדמה לי כאילו לא היו ואני חוזר לפרק משניות או לפרק תנ"ך. בכלל אני חי בפשטות גמורה ומתרחק מכל ענייני הצבור.

עגנון מודע למעמדו, לכבוד ולהערכה שרוחשים לו. אבל בעבור שלומו הנפשי והאמנותי הוא בוחר להתרחק מכל אלו. ואמנם, תקופה זו היתה פורייה במיוחד. סיפורים רבים נכתבו והתפרסמו.

ועוד במכתב הנ"ל הוא מוסיף ומספר לה על קלויזנר שמבקש ממנו לבקרו בביתו על מנת לשוחח בענייני ספרות, ועגנון משיב לו שהוא כבר מוזמן לביתו של ר' חיים זוננפלד, מראשי המתנגדים לציונים. כותב עגנון לאשתו: "מאד מאד הייתי חפץ שלא אצטרך לבוא בדברים עם אנשים מפורסמים שהשעה משחקת להם." בכלל קלויזנר כנראה היה עבורו הדגם של אדם שההצלחה המקצועית והכבוד עשו אותו לדמות פאטתית, כמצוי ב"שירה".

זמן קצר לאחר שובו לארץ מציע לו אוסישקין משרה בעלת הכנסה מכובדת – 30 לירות מצריות, שהיו מאפשרות לו להביא במהרה את אשתו וילדיו לארץ. עגנון מתלבט, והדבר לא פשוט כי אוסישקין באותם הימים "כולם משכימים לפתחו ואני לא בקרתיו. כאילו אינו." את ההצעה והכבוד הכרוך עימה הוא דוחה ומסרב להיות שופר ל"ספרות פרופוגנדית בטעם ספרותי". כאן ניתן לנו להכיר את מחשבת עגנון על הספרות המגוייסת שהיתה נחלת הימים ההם, ולהבין מדוע עיקר יצירתו היא ביקורת נוקבת על אשר ראו עיניו. ואמנם, אוסישקין ואחרים שמשו מקור השראה לתאור עסקנוביץ' ועסקנסקי בתמול שלשום ובסיפורים נוספים.

עגנון מקדיש עצמו ליצירתו, מתוך זה שראה בה מלאכת קודש כפי שמציינים בובר ואהרון מגד, ולזה יש השלכות ערכיות שנראה שהן שייכות לעולם אחר הרחוק מעולמנו העכשווי. אדרבא, אולי הן מעלות על פנינו חיוך סלחני לאיש הנאיבי שלא מבין את 'זכויותיו' בעולם. במכתב אחר לאסתרליין הוא מספר על ריבוי הדברים שנכתבים עליו בעיתונים, את חלקם הוא שולח לה, ואת האחרים,

"לא שלחתי לך כי לא חפצתי להוציא כסף עליהם ולבקש אותם בחינם גם כן לא חפצתי...בכלל נוהג אני שלא לקבל מתנת חנם. בעד הארץ אני משלם. אעפ"י שהייתי יכול לקבלו בחנם. איני רוצה להיות תלוי בדעת מי שהוא, כל זמן שיש פרוטה בכיסי. אפשר על ידי כך יתחזק מזגי.

זה המזג שהוא נדרש לו בבואו לכתוב את סיפורי ספר המדינה המבקרים את התרבות הבירוקטית שהשתלטה על הארץ, את השלטת הקולקטיב על חיי היחיד, את העסקנים שהרבו לנסוע לחוץ לארץ במעטה של שליחות ציונית ועוד ועוד. לא פשוט להיות חריג ואינדיבידואל בתקופה שבה ההשתייכות לקבוצה היא שקובעת גורלו של אדם. למזלו של עגנון עמדה לו אמנותו שהיתה בשיעור קומה גבוה מעל כל סביבותיו. הנה יעיד המקרה הבא:

באמצע אסיפת הסופרים ישבו לאכול ארוחת הערב וגם אני בתוכם, והעליתי עלי את חמת המזכיר, כי שילמתי לבעלת המסעדה בעד סעודתי, בזמן שכל הסופרים וגם ביאליק בתוכם אכלו על חשבון הקופה שלנו."

בנוסף, עגנון נבחר לסניף ירושלים של אגודת הסופרים למרות שהוא מכריז מראש שלא יגיע לישיבות ולא ישתתף או יתערב בנעשה בהם. החבורה מעוניינת בשמו שיעטר אותה ומסיכה לתנאיו. הוא מסביר לאשתו:

איני רוצה להשליט על רוחי את הכבוד המדומה. ...בכלל לו ראית כמה אנשים מכובדים מוציאים פה את כחם להבל ובלבד שיבחרו באגודה זו או באגודה זו. אני ב"ה איני כאחד מהם."

נראה לי שהמפתחות ליצירה העגנונית מצויים במכתבים אלו, בהם גלויי הלב לפני אשתו. הם מסבירים את היכולת העגנונית להעלות בכתביו סצנות שנותנות לחבריו, ידידיו ומרעיו את התחושה שעגנון מתאר בהם אותם, את מעשיהם ודעותיהם. האופן שבו בחר עגנון לנהל את חייו כאמן שחרר ממנו יצירה שממנה נובעת חירות מלאה לומר את דברו בלי אימה כל שהיא מן העולם המקיף אותו. "איני רוצה למכור את נפשי". והוא הצליח. כאן יש לזכור שלמרות הדברים הנ"ל מן המפורסמות היא שאת האיש קרבו אליהם מרבית הדמויות הדומיננטיות שהובילו את החברה הישראלית לפני קום המדינה וגם לאחריה.

נוהגים לומר שעגנון אהב כבוד ונהנה ממנו. בהחלט היתה לו מודעות למעמדו כסופר ולהערכה והערצה שרחשו לו פרופסורים כפועלים ודוקטורים כפקידים, ושאר העם חשובים יותר וחשובים פחות. עגנון משיב לביאליק שביקש להוציא את אחד מספריו, אני רוצה כסף וכבוד ואתה לא תוכל לתת לי. דומני שעגנון השתעשע עם הכבוד וזה צמח וגדל ופרח בעולם לצד התרחבות יצירתו. דרכו להנצל מפגעי הכבוד עברה דרך אחת התימות המרכזיות המצויות ברבים מסיפוריו, הוא מאמר חז"ל הידוע

דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה,

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

ובאופן פואטי, כך נשמעים הדברים מפי עגנון:

"משונות דרכיהם של בעלי אמנויות, שכיון שהרוח מפעמת בהם, יישותם מתבטלת והרי הם נפעלים ופועלים כמצווה עליהם מפי הרוח הפועל במצוות אלקי הרוחות לכל בשר."

הכל מתחיל ומסתיים ב"מצוות אלקי הרוחות לכל בשר".

שבת שלום.