טלי לנו נר והאירי לי*

בסדרה זוגיות עם עגנון פתחנו ביום רביעי בקריאה בסיפור "אגדת הסופר". לפניכם מאמר שיאיר את הקריאה בסיפור יכוון אותנו בעיון בו, ועשוי לתרום להבנתו.

ספור קצר ומוזר נמצא במדרש תהילים (בובר) מזמור נט הבא כדרשה על הפסוק "מצא אשה מצא טוב". בקריאה ראשונה מעורר המדרש שאלות ותהיות ויתרה מזאת, קשה הוא למערכת העיכול של המאה ה –21 נעיין בו להלן:

1. מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה,

2. מה עשה

3. כיון שנכנסה עמו לחדר היה עומד כל הלילה וקורא בתורה ושונה בהגדות,

4. אמר לה סבי לון בוצינא ומנהרין לי (=טלי לנו נר והאירי לי),

5. סבת ליה בוצינא ואנהרה ליה כל לילה (=נטלה לו נר והאירה),

6. והות קיימא קמיה ומנהרא (=והיתה עומדת לפניו ומאירה),

7. והוה פתיחא ספרא וגלייה ליה מן רישא לסיפא ומן סיפא לרישא (=והיה פותח ספר וגולל לו מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה),

8. וכל ליליה איתקיימא ומנהרא ליה עד דאתא צפרא (=וכל הלילה עמדה ומאירה לו עד שבא הבוקר),

9. בצפרא (=בבוקר) קרב ר' עקיבא לגביה (=אליו),

10. אמר ליה: "מצא" או "מוצא", אמר ליה: "מצא".

11. הוי "מצא אשה מצא טוב".

לפנינו ליל הכלולות של בנו של ר' עקיבא, לאחר שהלכו האורחים והשקט שב לשכון סביב. עתה כאשר "הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה", פותח המחבר בשאלה "מה עשה"? וכי יש אפשרויות שונות מהן ניתן לבחור את הפתיחה לחיי הנישואין?! ואכן, מפתיע אותנו הבן. במקום למלא את הציפיות כהלכה החשובה שבגללה רשאי חתן להיבטל ממצוות קריאת שמע בזמנה "חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה, ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה" (בבבלי מסכת ברכות דף טז עמוד א). בנו של ר' עקיבא עושה מעשה אחר כל הלילה. הוא עומד וקורא בתורה ושונה בהגדות. דרך חדשה זו לבלות את ליל החופה מעוררת שאלה ברמת ההלכה היהודית ותמיהה אודות הרעיון המסתתר מאחורי המעשה ה'נדבק' דוקא בבנו של ר"ע.

נראה כי כבר אופן הניסוח בשורה השניה מציין קריאת-כיוון בענין - "כיון שנכנסה עימו לחדר". הנערה נכנסת ואינה מוכנסת בהתאם לחובת הבעל בקידושין וכמקובל בסגנון הגמרא. היש כאן מצב של חוסר ברירה עבור שניהם?! הוא אינו מכניס ולכן היא נכנסת, ואילו הבחור נקלע למצב של בחירה: כיון שנכנסה, לעשות את "אותו המעשה" או להמשיך את מנהגו בימים כלילות, להתחבר עם זו שנמשלה לאיילת אהבים – התורה. הוא בוחר בזוגתו השניה הוותיקה והמוכרת. אלא מאי? הנערה נכנסה והיא עתה עימו, מה יעשה בה?

הוא מדבר אליה דיבור יחיד:

אמר לה סבי לון בוצינא ומנהרין לי (=טלי לנו נר והאירי לי),

השמוש ב"לנו" ו"לי" אינו פשוט. אלו רצה המחבר לספר שהאיש מבקש מן האשה לשמש כפמוט לנר היה ראוי לו לכתוב בפשטות 'טלי נר והאירי לנו/לי'. או אפילו 'טלי נר והחזיקי לנו/לי' שהרי ברור למה משמש הנר. לא כן הוא. המחבר 'מתעקש' על ניסוח מורכב יותר, "טלי לנו נר" – הנר הוא עבור שניהם, "והאירי לי" – האור שהוא נזקק לו כדי לקרוא טמון אצלה. יתרה מזאת, הנר הוא אמצעי שימושי אבל הוא מבקש כי היא, הכלה החדשה תאיר עבורו. הוא מזמין אותה להיות המאור המרכזי של חייו שבלעדיה לא יתקיים הלימוד כפי שיתואר בהרחבה בהמשך. אכן, זהו צליל צורם עבור האדם בעידן המודרני המצפה לאמירה הדדית ולא חד-סטרית. נשים רבות אשר סייעו לבני זוגן להגשים את ייעודם כרופא, מדען או רב ולא זכו לסיוע-חוזר ודאי מכירות זאת מקרוב. אולם, אם נצליח לראות את הסצנה כחלק מן התרבות של זמנה, הרי היא זוהרת ביופיה, נוצצת כפנינה בתוך חברה כלל-עולמית שהדירה נשים מעולם הלימוד ואף פיתחה גישה דמונית על כוחה וסגולותיה באם ימסרו בידיה מפתחות של ידע והשכלה.

אילו היה הספור מסתיים כאן היינו נשארים עם תובנה זו. בכך היה מדרש זה חיזוק למגמה של האשה המסורה ללימוד התורה של בעלה כפי שראינו בסיפור הוריו. אלא שהמספר 'מסיע' אותנו הלאה אל רבדים נוספים למהות הזוגיות שאליהם ראוי לקורא לחתור.

"סבת ליה בוצינא ואנהרה ליה כל לילה" (=נטלה לו נר והאירה לו כל הלילה),

היא עושה כדבריו, ולפי הבנתה הנר הוא עבורו. אבל בעל המדרש מוסיף במרכז הסיפור, בדיוק במחציתו כלעייל, "והות קיימא קמיה ומנהרא" (=והיתה עומדת לפניו ומאירה).

תגובת החתן הטרי לעמידה זו , לא לימוד כהרגלו כפי שנאמר בפתיחה, אלא "והוה פתיחא ספרא וגלייה ליה מן רישא לסיפא ומן סיפא לרישא (והיה פותח ספר וגולל לו מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה), וכל ליליה איתקיימא ומנהרא ליה עד דאתא צפרא (=וכל הלילה עמדה ומאירה לו עד שבא הבוקר),

לפנינו תאור מעמד המיועד לבעלי העין הרגישה. עולם הלימוד בתווך בין שתי עמדות אור. מן הבמה הנר נעלם, היא עומדת לפניו ומאירה והוא עומד וגולל את הכתוב בספר מן הסוף להתחלה ולהיפך. ושוב חוזר המחבר ומסיים את סצנת הלילה בה האשה כמאור מתקיימת כל הלילה עד בוא הבוקר.

מעניין לציין את החזרות הרבות אודות הזמן ופעולת ההארה. כאומר המחבר, האשה היא האור המאיר את חדרי ליבו של האיש ואלו נפתחים וצוברים תאוצה, הנעה ללא הפסקה. הנר הוא אמצעי טכני בלבד המאיר את האותיות ולכן הוא נעלם אחרי שמילא את תפקידו. לעומתו, היא האור הגדול המגרש את חשכת הלילה עד בוא הבוקר אז מגיע ועומד בפתח, האבא, ר' עקיבא 'המומחה' לעיניני זוגיות. זה אשר לא פעל אלא ברשות אשתו, שנתן לה ירושלים של זהב ועורר את קנאת אשת הנשיא. ר' עקיבא שדרש כי רשאי איש לגרש את אשתו אפילו מצא נאה הימנה, דהיינו ברגע שנשא איש עינו באשה אחרת וניתק ליבו מזוגתו, ראוי שישחררנה ולא יחזיק בה כשבויה. אבא זה עומד לפתח חדר הכלולות עם בוקר, אינו מבקש את הסדין אלא חוקר את בנו לטיבה של האשה בלשון החדה של המקרא: בתום הלילה הראשון האם היא בבחינת "מצא אשה מצא טוב" (תהילים) או "מוצא אני רע ממות את האשה" (קוהלת)? תשובת הבן מרגיעה את האב.

הידע האב מה התחולל בפנים? יתרה מזאת, האם שאלתו מתבססת על ההנחה כי קיים הבן את מצוות עונה כהלכתה? מסופקני. בספורי חז"ל מצטיירת האשה הרעה כזו המבטלת את בעלה מתלמוד תורה בצורות שונות או פוגעת בו ובתלמודו[1]. דהיינו, יש מקום לסברה שמהות שאלת האב מתייחסת לנקודה רגישה זו בזוגיות, האם היא אשה מסייעת או מבטלת מתלמוד תורה (שבת לג ע"ב). תשובת הבן, "מצא".

דומני שאם נסתפק בראיית מדרש זה כהמשך וחיזוק לזוגיות המוצעת ע"י ר' עקיבא ואשתו (בכתובות סב' נדרים ועוד) נמעט מבעל המדרש אשר 'טרח' לבנות עבורנו סיפור בעל מבנה וצורה המבקשים לחדש משהו בעולם. מהי התוספת בהבנת מהות הזוגיות אשר בקש המחבר להעניק לנו? את התשובה יש למצוא מחד בבחירה בדמות בנו של ר' עקיבא, התנא הגדול בעל המונופול על ה'זוגיות לדוגמא' ומאידך בפריצת המסגרת ההלכתית של ליל החופה.

מה יכול היה הבן להוסיף[2], מה נותר לו לחדש? אם ברומנטיקה – הכתובים השונים במעשה אביו באמו כבר מלאו את חלל העולם. אם בתורה – גדולת אביו, היחיד שנכנס לפרד"ס ויצא משם בשלום, כבשה לה מקום מרכזי. בהתנגשות האפשרית בין שני הערכים – בית ותלמוד תורה – גם כאן עיצבה הספרות היהודית את הוריו כזוג בו שני אלו שוכנים בהרמוניה ומביאים אושר ועושר לזוג. נמצא שהבן פונה לכיוון חדש, אותו מעניק לנו בעל המדרש שבחר דוקא בו כנושא לרעיון מהפכני, גדול אולי אף מתודעת זמנו, ממתין לדורנו שיבוא ויגאל אותו מתהום הנשייה. דורנו עומד על קרקע דשנה לחשוף רעיון חדש הגנוז במדרש זה.

חכמי ישראל בגדולתם, שמו במרכז עולמו של האדם את לימוד התורה. "והגדת לבנך" "ושננתם לבניך" "ותלמוד תורה כנגד כולם" הם מיסודות האומה הישראלית. בניגוד לעולם הקדום בו סוד הלימוד, עולם הדעת היה שמור לקבוצות אלטיסטיות, מיעוט ששלט על מקורות הידע ומכאן שליטתו על הציבור הרחב. חז"ל הדגישו את חובת כל אדם ללמוד תורה. בשלב זה 'כל אדם' משמעו הגברים שבאומה. הספורים אודות ר' עקיבא הוסיפו שיש למצוא את ה'איזון' בין עולם בית-המדרש לבין עולם הבית – לדידם - הסכמת האשה ותמיכתה הנחרצת הם הנוסחא להצלחה.

המדרש לעיל[3] באמצעות 'הבן של' מתעלה ומביא את בית המדרש אל הבית, לתוך חדר השינה לרגע הפתיחה של חיי הזוג. יושם לב כי בכל הספור אין ולו רמז ל"אותו מעשה" – מצות עונה בה חייב החתן. במקום זאת, מדגיש המחבר את מעשה הלימוד המתקיים כל הלילה ואת האשה המאירה (בניגוד לאפלה הראויה להיות אילו קיים האיש את מצוות הלילה). נראה כי כאן מזהה המחבר את אחת הבעיות הקשות והמורכבת ביותר בזוגיות והיא המפגש בין שני עולמות נפשיים ורוחניים שונים. כשיש פער ביניהם רמת הסיכון לשלמות המשפחה גבוהה. כתרופה לכך, מציע בעל המדרש לשים במרכז חיי הזוג את הלימוד. הלימוד מאפשר יצירת גשר בין שני העולמות אשר הולכים כעת לבנות בית ומשפחה. "בעילת מצוה" נדחית כאן לא כהנחיה לדורות אלא כביטוי חריף לכך שהלימוד הוא האמצעי שיש בו כדי לצמצם פערים הקיימים בין בני זוג מעצם היותם בעלי תהליך התפתחותי השונה זה מזו.

"וגלייה ליה מן רישא לסיפא ומן סיפא לרישא" – הדגשת מסלול הלימוד מלמדת שהמחבר מבקש להעניק לנו משהו מחווית אותו הלילה בו יושב החתן ומלמד את כלתו, חוזר על דבריו ומשתף אותה בעולם הרוחני שלו שעומד להיות חלק בלתי נפרד מן הבית המשותף אותו הם עתידים לבנות. זו הצעה לזוגיות אחרת, זוגיות שעומדת על בנית המשותף בין בני זוג במובן הנפשי-רוחני תחילה. אולי בכך יש להסביר כי כבר בפתח המדרש הוא מציין כי תחומי העיון של הבן הם מן התורה והאגדה. לא דברי הלכה ופילפוליה. הבחור רגיש למצבה העדין של הנערה והוא פותח עימה ב"שעת עיון וסיפור" המזמינים אותה להצטרף לעולמו, העולם האחר עבורה- הווית הלימוד האינטנסיבי, האולטימאטיבי, שאין עימו דבר זולת עצם הלימוד. לכן, "וכל הלילה עמדה ומאירה לו עד שבא הבוקר" שב וחוזר בסיפור שלוש פעמים ואין בלילה זה מעשה נוסף זולת "והוה פתיחא ספרא…".

המחזאי הצרפתי מן המאה ה – 17 מולייר שם בפי גיבור מחזהו "בית ספר לנשים" (תרגם אהוד מנור, עמ' 8):

נשים אומרות שירה מסוכנות מדי.

אני רוצה אשה שמחשבתה רזה,

אחת שאין לה שום מושג בחריזה.

אם במשחק-סלון היא תישאל פתאום:

"אמרי בבקשה מה מתחרז עם יום?",

תשיב ברוך ובתמימות כובשת: "לילה".

קיצור דבר אני רוצה אשה שדי לה

בארבעה דברים והם: להתפלל,

לתפור, לטוות, ולאהוב אותי בליל.

בעל המדרש לעיל רוצה אשה אחרת, לא אשה מתפללת או עושה ג'וגינג יומי בספר תהילים או מסתפקת בחלות השבת שעשו ידיה. בראש ובראשונה הוא מבקש אשה חברותא. הוא בודק האם הבית – "ואין אשתו אלא ביתו" - יוכל לשמש גם מרכז בית המדרש. במצב זה האיש אינו חי עם ערכים מתנגשים והאשה אינה מתחרה על ליבו של בעלה עם בית המדרש. יש כאן הצעה חדשה להרמוניה בין צלעות המשולש אשה-איש-תורה. התורה היא אמצעי החיבור בין הזוג. היא מרכז הזוגיות. התורה בחינת עולם של לימוד. כשהזוג עושה את צעדיו הראשונים, הלימוד בצוותא מסייע לחיבור בינהם. עם חלוף השנים, לימוד משותף המביא לידי גילוי, גורם להתחדשות, מרענן את הזוגיות ואולי בזאת חשף בעל המדרש את "סוד החיבור"[4] בין איש לאישה ובין אדם לאלוקיו.

* נדפס ב"קולך", גיליון 68 פרשת קדושים תשס"ג. במאמר זה תוקנה הטעות בתרגום שנפלה במאמר המקורי. תקון הטעות התפרסם ב'קולך' גליון 69.

להצטרפות למפגשי עגנון לחצו על הקישור: https://bit.ly/3njIshA

---

[1] זכה – כאשתו של ר' חנינא ב חכינאי, לא זכה – כאשתו של ר' יוסי הגלילי", [2] בולט ההבדל בין מדרשנו המאוחר למסופר במקור התנאי על יהושע בנו של ר"ע (תוספתא (ליברמן) ד, ז' ). שם מודגש ההבט ההילכתי שעבורו נמסרים הפרטים השונים המחזקים את ההלכה הנזכרת לפני הספור ושניהם ממשיכים את דגם הזוגיות בספור האב והאם. תודה לעורכת 'קולך' שהפנתה אותי להשוואה זו. [3] יש להדגיש כי במקורות מקבילים מופיע המדרש בשינויים היוצרים משמעויות אחרות. לא נדון בהם על מנת להאיר את המבנה הצורה והתוכן בהם בחר בעל מדרש תהילים (מהד'בובר) עבור לומדיו. [4] שמיר משה, סוד החיבור ביצירתו של עגנון, הארץ, 19.2.1960 26.2.1960