יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע

בסיפור קצר ונעלם מן העין בתוך הכרך אלו ואלו – ביער ובעיר - עגנון מספר על ילדותו: "שוכב הייתי ביער ומביט לפני ולא הבטלתי את העולם ממלאכתו לומר לו עשה כך או עשה כך. אדם ענוותן אני ואיני מכניס ראשי בעסקי אחרים, כל שכן בעסקי עולם וכשאין מכניסים ראש בעסקיו של עולם ואין מבטילים אותו ממלאכתו ונותנים לו לעשות כדרכו עושה הוא יפה, יפה ממה שאני ואתה יכולים לעשות כן."

האם זו התבוננות של ילד משוחרר מעול מערכת החינוך, נער שעדיין לא הכיר באכזריות הטמונה בעולם הטבע והוא מתמסר ליחסי הגומלין המתקיימים בו ונאים לעיניים ומרחיבים את הלב? או לפנינו דיבור בוגר של המחבר שעבר כברת דרך בחייו וראה את מעללי בני האדם במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, בחן את השינויים שחוללו חידושי התעשייה והמדע, והוא מכריע לטובת מהלכו הטבעי של העולם?

נראה שעגנון מבקש באמצעות סיפור ילדות לתת מקום לתמימות בעולם שזו אבדה בו, במציאות שבה תמימות יכולה להביא את האדם אל סכנת נפשות כמתואר בהמשך הסיפור. עם זאת, אם תמימות עשויה להיות מסוכנת, ענווה היא מידה שיכולה לתרום באופן משמעותי לקידום העולם.

עגנון כתב פיסקא יפה, מן הסתם כל שומרי הסביבה יתענגו עליה, אבל אנחנו קוראיו ולומדיו איננו תמימים, והשאלה עולה, באמת כל מה שעושה העולם נאה הוא? האמנם אם "אין מבטילים אותו ממלאכתו ונותנים לו לעשות כדרכו עושה הוא יפה, יפה ממה שאני ואתה יכולים לעשות כן."?? סרטי טבע מספרים לנו אחרת, וגם מבט קל אל החברה האנושית מקדמא דנא ועד היום מדליק נורות אדומות רבות המאירות את העיוותים של העולם כמו תינוקות הנולדים עם מוגבלויות קשות, ומאידך גיסא מעשי בני אדם המשפרים את מצב הבריאה ומיטיבים עם הברואים. ואכן, המשך הסיפור מתאר את היער על שני אופניו, הפסטוראליות המאפשרת מפגש בין אדם לעצמו לפנימיותו ומכאן לחיבור בין אדם לאלוקיו, וגם היותו מקום אימה ופחד מחיות טורפות, ויותר מכל, מחיית אדם, מרוצח.

כך גם העיר – היא "העולם" האחר - רבת פנים. בני אדם יסדו להם מערכת חיים המפרנסת אותם, מארגנת אותם על מנת להגן עליהם, והנה אותה מערכת מוציאה מקרבה רוצחים, והמרחק בין אלו לבין אלו כפסע. זה העיז ואלו לא העזו...במקומות אחרים עגנון מתאר שופטים שלוקחים שוחד, ציבור שנותן טובות הנאה ואלו מטים משפט ומעלים אל חבל התלייה חפים מפשע, כמו בסיפור יעקילי – נוסח אחר.

אם כן, יש לומר, שגם עגנון אינו תמים, והוא מבין היטב שהעולם – הן ביער והן בעיר – מכיל טוב ורע, זה העולם שעליו הוא כותב ומספר בהרחבה בפרטי פרטים בסיפוריו הגדולים והקטנים.

בסיפור לפנים מן החומה מביא עגנון בשמו של "הצדיק מאפטא...שאמר, אי אפשר לומר שהעולם מתנהג יפה אבל אילו מסר לי הקב"ה לנהג את עולמו לא הייתי מנהג את העולם יפה ממנו." אחרי השואה, זוועות היטלר, סטאלין מאו ואחרים, בודאי שיש לצטט פעמים רבות את דברי צדיק זה שנקרא בפי כל "אוהב ישראל". אחרי התהפכות האוטובוס עם הילדים ומות האם עם שלושת ילדיה, בודאי שיש לומר 'העולם לא מתנהג יפה'. חשוב להיות אמיתי. לא לכזב לעצמו ולא לאלוקינו.

כל זה מצוי כבר בבראשית אלא שכולנו אוהבים קריאה פסטוראלית על פני העמדת תמונה ראי של חיינו. הפתיחה לספר התורה; בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם... התאורה הראשונה של העולם היא חשיכה גדולה, שאלוקים מצמצם בעולם כדי לתת מקום לאור. יש זמנים בהם אדם חווה את המציאות הזו, חושך על פני תהום, ורצועת אור מגיחה מאי שם, מידיד ורע, מתנועה קטנה, מקול אנונימי והיא מפלסת את דרכה בתוך החושך אל עיניו להאיר לו את העולם.

ישעיהו הנביא אומר את הדברים בלשון בוטה ונחרצת: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה. (מה:ז) זה כל סיפור ההוויה. אור חושך שלום ורע. עגנון בסיפור הקצר מלמד שדורסנות כלפי העולם – אדם וטבע - שיסודה בגאווה, בתאוות יצר כיבוש היא ממלאה את ההוויה בחושך וברע. מנגד, התנהלות ענוותנית בעולם, ביחס להרים, נחלים, נמלים וצפרדעים שהנער מדבר אליהם, מביאה פיתוח ושכלול מבורכים המעשירים את תמונת חיינו באור ושלום.