'כל מה שאתה צריך זה אהבה' קורא בקול גדול פול מקרטני עם חבריו מהביטל'ס הזכורים לטוב. נראה שהם כאילו קראו את כל יצירת עגנון מראשיתה ועד כמעט סופה. אם יש מוטיב שעובר כחוט השני ביצירתו, לא אטעה הרבה אם אומר שהמוטיב המרכזי הוא אהבה. מעגונות (1908) ועד לפנים מן החומה (1960) ועד שירה שבהגהתה עסקה עמו בתו אמונה בשעותיו האחרונות עימנו (1970 מות עגנון, 1971 פרסום הספר), ועוד יצירות שנותרו בכתב ידו והוצאו לפרסום לאחר מותו.
אהבה היא יסוד בעולם. אהבה היא גורם המשיכה, ההתנעה, החיוניות והיצירה. הפלא ופלא שאין היא נזכרת בפרקי בראשית הראשונים עם בריאת האדם – אדם וחוה, אלא לראשונה היא נזכרת במקרא בהקשר של העקדה – הקונפליקט בין ציות לצו האנושי, לעצמי, לבין הציות לאלוקים "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת". הופעה שכזו, מוציאה את המושג אהבה מן המקום שהתרבות המערבית נתנה לו, ובמיוחד במאה השנים האחרונות, ומחייבת להבין שלאהבה יש משמעות רחבה יותר בקיום האנושי.
עגנון מבין זאת ונותן לאהבה את הנוכחות הראויה לה. אהבת האדם, אהבה לארץ ישראל, אהבה לעיר הולדתו, אהבה לבעלי חיים ומעל לכל אהבת איש ואשה ו...אהבה בין האל לעמו (ולא אמרתי מי למי). אבל, וכאן אני ממהרת לכתוב לפני שקול המקטרגים יעלה עלי וימלא את החלל, העדר מימוש האהבה הוא הנוטל את עיקר המרחב הספרותי.
דהיינו, אהבה יש בעולם, אבל היכולת לממש אותה, להתענג עליה, להיות ספון בחיקה, דבר זה כרוך במסע חיים מייגע שמתי מספר זוכים לו. ואם זכו – השכינה ביניהם וכבר איננו זקוקים לשימוש במילה כי היא דלה מכדי לבטא את המציאות במלאותה. לכן, בסיפור המטפחת, אהבת הורים זה לזו וזו לזה מצויה באמצעים פואטיים עדינים ביותר – האיש מציץ באשתו, ואילו היא ביושבה בחלון לצפות לשובו, היא חשה על בשרה את הסכנות האורבות לו מפני שודדים. כך גם בסיפור 'בשעה אחת', אברהם דוד מרגיש את אשר עם ליבה של אשתו וביניהם שיח של אהבת נעורים. גם כאן, אין למחבר צורך במילה כדי לבטא את עומק הקשר הנפשי הרוחני בין שני בני הזוג. המעשים ואיכות הדיאלוג מספרים את סיפור האהבה.
וכמו ביחסים בין איש לאשה, כך גם בין החלוצים בספר הענק "תמול שלשום" אותו אנחנו לומדים במפגשי זום בכל יום שלישי בבוקר (מוזמנים להצטרף). באים לארץ שהם מלאי דיבור על אהבה רבה, כשלבם עמוס בחלומות ותקוות על תיקון העולם, תיקון העם ותיקון עצמם – לבנות ולהיבנות. הם לומדים שלא הרעיון עיקר אלא המעשים, ובמקום לנפנף בדגלים בכל צבע שהוא, ראוי לו לאדם לעשות מעשים, שיש בהם כדי להרבות טוב בעולם, לחבר איש לרעהו ואשה לרעותה, ואת כולם לארץ שבה אנחנו יושבים. בלשונו של עגנון: "הרי שעלו לארץ לבנות אותה ולבסוף מתוך אידיאות טפילות עושים מלחמה...ואילו אנשים ציונים שבאים לשם עבודת הארץ היאך עושים עצמם כתות כתות שמכתתות את הארץ." כשאני קוראת מילים אלו, מהדהדים באזני קולות מסיפורי חורבן בית שני.
בספר תמול שלשום עגנון כורך סיפורי אהבה מכל הסוגים הנ"ל זה בזה כאומר, כדי לזכות באהבה צריך לזכור שהמסלול לתיקון ארוך והוא רצוף אבנים קטנות של עשייה והן הן כבר התגשמות האהבה - "די לו לאדם שזכה לדור בארץ." הדרך תובעת התמסרות ומעמידה בניסיונות וממש לא מבטיחה לנו זר של שושנים. הספר מלא שדות קוצים מסוג מאבקים, מחלוקות פלגנות לא פחות מאשר בימים אלו, ואז עומד החלוץ ותוהה היכן אהבת הארץ שעימה עלינו? אבל, לצד הקוצים מצויים תיאורים נפלאים של בנייה נטיעה התרחבות והתבססות אף יותר ממה שהבטיחו לנו הנביאים בנבואותיהם. האם זו לא אהבה?!
עוד למדנו השבוע סיפורים מתוך ספר המעשים, סיפורים סוריאליסטים שהמרכיב החידתי שבהם מכרסם את המוח ולא נותן לו מנוח, סיפורים שמוציאים אותנו מאזור הנוחות ומניחים לפנינו קונפליקטים שמהם ארוגים חיינו. התעודה, פת שלמה, מדירה לדירה – מסע ספרותי בתוך רתחי הנפש האישית והלאומית, שיכול להטביע אותנו. ואז מגיע טו באב בלבוש הקבלי והחסידי ומאיר באור אחר את הסיפורים, מכניס אותם להקשר רחב של עיון בהם, ודיון במציאות ובהעדר האהבה ביצירת עגנון.
הקריאה העגנונית מעניקה גישה אחרת לחוויה האישית והישראלית, מסוג זה המשחרר ממרירות והתמרמרות על "המצב בארץ", ומפנה את האנרגיה למחוזות חיוביים, למימוש האהבה. אתם מוזמנים להצטרף אלינו. אורחנו ביום שלישי: הסופר חיים באר.
Comments