ראש המכינה הקדם צבאית צהלי, הרבנית מיכל נגן חשפה בימים האחרונים את סיפור ילדותה. שלה עצמה. פגיעה מינית אכזרית בילדה טובה מאירת פנים בוטחת בעולם שכולו טוב. אמא לילדים, אשה בעלת מעמד האחראית לשרשרת של מחזורים של בנות העוברות דרך המדרשה, חושפת את צפונותיה.
אם לא קראתם, לפניכם הקישור לדבריה https://bit.ly/3yH9fKP
קראתי ואחר כך שמעתי אותה ואת חברותיה בפאנל בפייסבוק וקרבי התהפכו בתוכי: האם שמרתי די על בנותי? האם הן מסתירות ממנו פרק בעבר? ההצלחתי לנטוע בהן את החשיבות לדבר על דברים שכאלו? היש להן אמון בי, שאני כאן איתן ועבורן? שלא ישבו בחושך לבד? ומה עם החברות שמספרות על מעללים שנעשו בהן? ומה עם הנכדות הצעירות? מי שומר עליהן בגן, בבית הספר ובשובן הביתה? המורה האשמדאי שפגע ברבנית מיכל נגן, לצערנו חי וקיים ברחבי הארץ ומלובש בתחפושות שונות ובעוד מלבושים כמו 'רב' 'דוקטור' 'מטפל' 'מאמן' וכד'. הרבנית נגן מדברת על שנים רבות של "בדידות שאין כמוה...בדידות רוויה פחד" שהיו מלחמה בלתי פוסקת לקיים מערכות יחסים תקינות, "זהו מסע אינסופי של היציאה שלי מהמרתף ההוא. אני עדין נאבקת עליו. כל יום מחדש."
עגנון משמיע את קולו בענין ההטרדות המיניות ומרמז לפגיעות עוד בשנות השלושים הארבעים וחמישים ביצירותיו. כתבתי על כך בעבר כאן אבל לצערי, המרצים באוניברסיטה עסוקים בללמד תאוריות ספרותיות חשובות והמורים לספרות עסוקים בבחינת הבגרות ואין לאף אחד את המוטיבציה ללמוד מעגנון ובאמצעות יצירתו לדבר על הסוגיות החשובות שהוא מעלה.
וכך בלימוד סיפור פשוט. אין כאן ענין של פגיעה מינית במובן הנ"ל, אבל אחד הנושאים החשובים שביצירה היא בדידותו של אדם שנפשו הולכת ומתפוררת. פרקים ודפים מתארים את התהליך של כיבוי האור בנפשו של צעיר שסרסוהו באמצעות ערכים ודפוסי מחשבה בהם הייחוס הכסף והמעמד שולטים (מומלץ לראות פרקים בסדרה שבאבניקים). הירשל לא עומד במאמץ הכרוך בהתמודדות מול אימו שמאחוריה ניצבת החברה, הוא קורס תחת הרצון העז לחיבור, לביטוי, לדבקות, למימוש עצמי, לגאולה עם בלומה אהובתו. קריסת מערכות מביאה אותו לסנטוריום.
בסוף פרק שלושים, מסופר על אשתו של המטפל ד"ר לנגזם ש"איבדה עצמה לדעת מתוך טרוף הלב". סיימנו את המפגש האחרון ואחרי דקות ספורות מצאתי הודעה בתא הקולי מאחד המשתתפים בשיעור, שדמות זו היא ביטוי למצבה הנפשי של אסתרליין. ניכר שהוא ביקש את הפרט העסיסי הזה וראה חשיבות מרובה בו. לדידי, זו הדרך הבדוקה לאבד את גדולתה של יצירה. את הצליל האוניברסלי שבה, את זעקת האדם המצוי בשבר עמוק עם סביבתו, בעלה של האשה שאינו מבין לשם מה היא קוראת רומנים. הוא שרוי בעולם המדע ובית המדרש בעברו, והיא 'רק' קוראת רומנים שהם ייצוג לתהום הפעורה ביניהם ואין מגשר עליה. היא רק קוראת את הרומנים 'סיפור פשוט' הרופא וגרושתו פנים אחרות ועוד רומנים מבית היוצר בקומה שניה בתלפיות, שם יושב הסופר וחוצב מתוך נפשו את הנפשות השבורות – נשמות עגונות - הנחבאות בבתים כושלים.
ובחזרה לרבנית וחברותיה, בפאנל הן שוחחו רבות על חשיבות הדיבור והקשר הישיר עם סביבה תומכת מחזקת מחבקת. כל מה שלא היה להירשל, אמו לא שרה לו ולא חיבקה אותו....
ד"ר לנגזם שר להירשל, מספר לו סיפורים מחייו האישיים, על משברים שעברו עליו, כשלים בהחלטות, מעידות מוסריות, ולמרות הכל הוא עכשיו כאן כדי לטפל באנשים ולהחזירם לביתם מתפקדים ובריאים. הסיוע והעזרה לזולת הם המאפשרים למטפל לשקם את חייו, לתקן את הביוגרפיה שלו – להכניס אותה לתוך מסגרת רחבה שיש בה יותר אור מצללים. את זה הוא מציע לעצמו, להירשל, וגם דומני שכך עגנון מתמודד עם חייו שלו הרווים שריפות, פרידות, שינויי דירות, ופורס גם לפנינו הקוראים דרך לגישור על פערים בין הנסתר לגלוי, בין חוץ לפנים.
