top of page

למות? זה הדבר האחרון שאעשה*


שעשוע לרגע, לכבוד חודש אדר: אם היתה לכם אפשרות לבחור את יום לידתכם, איזה יום הייתם בוחרים? או, שאתם מעדיפים להשאר עם המועד שרשום בתעודת זהות? שאלות שכאלו גוררות אותי למחשבה על משמעות יום הולדתי, ומכאן לצלילה עמוקה על שהיה ושצריך להיות, ולזה אין קץ. אז נעבור לצד השני, אם היתה לי ולכם אפשרות לבחור את יום הקץ? הסיום עלי אדמות, באיזה יום כדאי לבחור?


לא נדשדש בצורה שבה היינו רוצים לעזוב את העולם הזה, אלא דיינו בבחירת מועד – תאריך בשנה העברית, זאת אומרת, בואו נשתעשע באפשרות שיש ביכולתנו לבחור את הזמן. מה היו הקריטריונים לסימון ביומן את "הפגישה" עם אבותינו ואימותנו ושאר קרובינו מימים ימימה?


לפני שנתעסק עם עגנון, נזכיר את דוד המלך שניסה להוציא לו"ז כלשהו מקב"ה, כמסופר במסכת שבת דף ל ע"ב. באמצעות הדיאלוג הבא, חז"ל מטפלים בסוגיה רגישה, לא מדוברת אבל כנראה מסתתרת בפינת נפשו של האדם במסע החיים, מזינה את מעשיו ומשפיעה על בחירותיו במודע ושלא במודע.


חז"ל בוחרים לצורך הדיון בלא פחות מאשר בדוד המלך, זה שהרג את גוליית כדי להציג מיגבלות וגבולות של הקיום האנושי.


אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? - גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני - אמר לו: בשבת תמות.

לכתחילה, הקב"ה מסביר לדוד את עיקרון אי הידיעה של הקיום האנושי. בעקבות הלחץ שמפעיל דוד ה' מגלה לו רק את היום בשבוע. דוד מתחלחל מהודעה זו. שבת אינו זמן מכובד למות בו, שהרי אסור לטפל במת ואם כן הוא צפוי להזנחה עד צאת השבת. דוד מנסה להזיז את המועד ליום ראשון.

אמות באחד בשבת! - אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא.

ניסיון העברת יום המות נדחה מפני עיקרון חברתי: על אדם לסיים את תפקידו בעולם כי מישהו אחר דוחק להכנס ולתפוס את מקומו בעולם. הצעירים כבר בשער משתוקקים לעלות על הבמה ולהציג את היכולת שלהם. זה מנהגו של עולם בין אם מדובר בבמה אקדמית, בתיאטרון ובכל מקום עבודה. מול טענה זו, מבקש דוד, בניסיון אחרון, להקדים את מותו ביום אחד, ליום שישי, והתשובה היא הלוז של מדרש זה לכל הקורא בו.

אמות בערב שבת! - אמר לו: (תהלים פד) כי טוב יום בחצריך מאלף. טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

כל יום שבו אדם לומד, מחדש ומתחדש הוא מקיים אותו ואת העולם כולו. הלימוד הוא הנתיב לחיבור האדם לפסגה הרוחנית, יותר מכל פרקטיקות מקודשות למיניהן. לימוד אינו תלוי בזולת אלא באדם עצמו, והוא מקור חיותו. כשדוד שומע את הדבר הוא מבין שהיכולת לדחות את המלאך הממונה על נטילת נפש האדם, מצויה בו, והוא יושב ולומד ללא הפסקה. מה הוא לומד? והרי עדיין מדפי הספריה לא התמלאו במשנה, תלמוד, רש"י, רמב"ם וכו'....? האדם הלומד נמצא במרכז המדרש, ובכל דור הוא לומד את המצוי לנגד עיניו בלי לבטל את עצמו. ולימוד הוא יצירה.


כל יומא דשבתא היה יושב (דוד) ולומד. אותו היום כשהגיע זמנו למות קם מלאך המות לפניו ולא יכל לו, שלא שלא פסק פיו מלימוד. אמר (מלאך המות):מה אעשה לו? היה לו בוסתן מאחורי הבית, בא מלאך המות נענע את האילנות (שישמיעו רעש), יצא (דוד) לראות, נשברה המדרגה מתחתיו, נשתתק (מבהלה רגעית) ונפטר.

אקורד הסיום שישאר חקוק בקורא הוא תמונה פסטוראלית: דוד בחדרו לומד, בחוץ משוטט מלאך המוות ומחפש דרך להסיח את דעתו. רגע של הפסקה הוא המוות. בכך אמר בעל המדרש את דברו, אמנם קיצו של אדם סופו להגיע אבל עד אז, המדרש מציע לאדם לשמור על איכות חייו, לממש את מהותו הרוחנית, הוא מציע לו משמעות לחיים.



מדרש זה, כנראה, היה מקור השראה לעגנון שבחר את יום הולדתו – לג בעומר. דהיינו, אם המדרש עוסק בהעדר היכולת לדעת או להתערב בקץ, עגנון בוחר לעדכן את יום הולדתו בהתאם לשאיפותיו הרוחניות ולאופן שבו ראה את תפקידו בעולם. על כך ארחיב כאשר נתקרב ליום ט' באב. המעניין הוא שקיצו בא עליו ביום יא' באדר, המפורסם כיום תל חי וכיום העליה לביריה. לצערי אחרים מעדיפים לציין את התאריך הלועזי (17.2) ובכך מאבדים את משמעות הזמן שהיא חשובה ביותר ביצירת עגנון.


עגנון בחר את חודש אדר – הוא מוטיב הזמן בשני סיפורי ביקורת חריפים ביותר על עיר הולדתו, סיפורים שכתב לאחר השואה - מזל דגים ו-יעקילי, ובאחרון ציין את ז' אדר הוא יום פטירת משה רבנו. נראה שעגנון זכה להפרד מן העולם סמוך לתאריך שהעניקה המסורת היהודית לדמות שהיתה לנגד עיניו בכל שנות עבודתו: משה שמחד גיסא מייצג את הפסגה הרוחנית שבן אנוש הגיע עדיה ואין אחר זולתו, ומאידך גיסא, משה המנהיג המוביל את עמו אל הר סיני, אל הארץ המובטחת, אל היעד והייעוד. זה משה שעד יום מותו לא כהו עיניו, וכן עיני עגנון שהיו מסמנות לבתו אמונה את התיקונים שיש לעשות בספר האחרון שעסקו בו יחדיו, ב"שירה".


עד יומו האחרון, למרות מחלתו ושהותו בבית חולים, עסק ביצירה, ועל פי עדות אחות המובאת בספרה של אמונה "פרקים מחיי" לא עצם את עיניו לפני ש"הראה על כיפתו, כיפת הקטיפה השחורה שלו, וכשנתנו אותה לראשו קרא בקול: שמע ישראל ה' אלוה-ינו ה' אחד, ובאחד יצאה נשמתו."


חיים גורי כתב למחרת "הסתלקות כזאת נרשמת בדברי הימים כמאורע החורג מתחומי הצער...נדם ליבו של הסופר הזה, של הגאון הזה." וכנסת ישראל פתחה את ישיבתה בהודעה של שר החינוך והתרבות יגאל אלון עם "הבשורה על מותו של ש"י עגנון, גדול הרוח וענק היצירה היהודית. לא רק הספרות העברית שהוא היה כינורה הראשון, אבלה. העם כולו בארץ ובתפוצות שכל את אחד מבחירי בניו...עם כל בית ישראל נרכין ראשינו בהיאלם כינור חייו."


בקתדרה ללימודי עגנון הכינור העגנוני עולה על הבמה וסביבו קהל לומד. קורא בסיפור ולומד את עצמו. האיש שלא חדל מללמוד כל ימיו, כי הלימוד היה היסוד והתשתית ליצירתו, השאיר לנו סיפורים ללמוד, מהם אנו שואבים מים חיים.




*גראוצ'ו מרקס

**הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של דן לאור, חיי עגנון, הוצאת שוקן.



コメント


bottom of page