למי עגנון כותב?

אנחנו עומדים ביום ראשון הקרוב לעלות אל עוד פסגה בסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" העשוי מפסגות רבות. כמו בקריאת מעשה מכירת יוסף והשתלשלות הדברים לאחר מכן בבית פוטיפר, בבית האסורים, בבית פרעה, כך גם אחרי קריאות רבות בסיפור זה, המפגש עם כל סצנה מפעים את הנפש, מסעיר את החושים כאילו לא ידעתי מה יבוא בהמשך.

שמענו השבוע את דבריו של הרב ד"ר בני לאו שהעמיד את עיקרו של הסיפור במערכת היחסים בין שני תלמידי חכמים והרחיב באמצעות הפילוסוף היהודי צרפתי במשמעות הסליחה וביכולת לבקש אחר סליחה אמיתית. לטענת לוינס, הפוגע בחברו והמבקש אחר כך סליחה, זו אינה יכולה לפגוש את עומק הפגיעה שנגרמה לנפגע, להבין את מעמקי הנפש הנפגעת. הסבר זה עומד ביסוד הפרשנות שלו לקובץ הסיפורים המופיע במסכת יומא דף פז ע"ב. לוינס לא מסתפק בהסבר הפוליטי שהתלמוד מביא על אתר לדחיית הסליחה בין שני החכמים הנזכרים שם ומעדיף לתת הסבר אקזיסטנציאלי ברוח התקופה, ימים שלאחר השואה, ושאלת הסליחה לגרמנים בכלל ולמורו היידיגר ואחרים כמותו עמדה על הפרק.

עגנון פרסם את הסיפור בשנת 1947 וכדרכו הוא בוחר בשלל אמצעים אמנותיים כדי לומר דבר על המציאות המקיפה אותו. כמו בסיפורים על פי הצער השכר, עד הנה, בחנותו של מר לובלין ועוד, עגנון כותב על ימים רחוקים כדי לומר דבר על ימים קרובים – מאורעות השואה ונוראותיה, בנין הארץ ותקומת ישראל. באמצעות עלילה שבמרכזה שתי דמויות בדיוניות נפרסת לפנינו תופעת היריבות האישית המביאה לחורבן שתיהן, וכל זה על רקע תהליכים המתרחשים בקהילה היהודית, בימי תפארתה. נדייק, לאורך כל הסיפור מזכיר לנו המספר שהיו ימים יותר גדולים, עם חכמים ענקים בתורה.

נמצא שהזמן הוא אחד הגיבורים הראשיים בסיפור ואולי יותר מכולם, והוא מצוי בארבעה מימדים: זמן המחבר, זמנו של המספר, זמן העלילה ועוד קודם לה. והכותרת לכל זה במשפט הפותח את פרק כג: "ועתה נישא קינה על בגידת הזמן". זו ניכרת בתהליכים חברתיים ובמעשי אדם.

במאמר קצר זה אני רוצה להאיר ענין אחד שתופס את תשומת לבי: המחבר יושב בארץ ישראל, בבית האבן שבנה לו בתלפיות, מוקף גן נאה הצופה אל הר הבית, הרי מואב שעל אחת מפסגותיהם עמד משה רבינו, והוא כותב על עירו שחרבה באכזריות וריקה כעת מיהודים. אילו סיפר לנו סיפורי הלל ושבח על הימים ההם, ניחא. מבקש המחבר לנחם עצמו באמצעות עברה המפואר של העיר ולבכות את ילדותו ונעוריו שנשמדו. ולא כן, עגנון אורג לתוך פאר החיים היהודיים תחלואים ופגעים מבית היוצר של איש ברעהו. סיאוב והידרדרות ערכית, התפוררות הערבות ההדדית ועוד. אירוניה מושחזת מלווה את הסיפור מתחילתו ועד סופו, בצד אמצעים המעוררים בקורא חליפות אמפאתיה פעם לדמות זו ופעם לאחרת ומשכנעים אותו שהסיפור כשמו כן הוא ולא יותר.

אלא שהפואטיקה של הסיפור נשענת על עושר של מקורות מתוך הספרות היהודית הקדומה, והיא לא רק מעשירה את העלילה ומעניקה מימדי עומק לסצנה זו או אחרת, אלא, ובעיקר מבקשת להחדיר את היצירה אל כלל הסיפור היהודי לדורותיו, לתת לו מימד של מעשה לא לשעתו אלא לדורות, וראש לכל, לדור שבו הוא נכתב, לדור הבא שיקרא בו. קרי, אנחנו והבאים אחרינו.

בימים שהסיפור נכתב, אלו ימי שיבת ציון והתחדשות הישוב היהודי בארץ ישראל. את עגנון מקיפים גדולי העוסקים במלאכה. כל אחד נושא אידיאולוגיה שעבורה הוא מוסר את נפשו ויש גם את גופם ממש בעבודה קשה בטוריה ובמעדר. כך לגבי בוני האוניברסיטה שנמנו על ידידיו, בוני תל אביב ושכונות בירושלים, וכך לגבי מנהיגי הארץ כברל כצנלסון, שז"ר ואחרים, ואף משוררים וסופרים, אזכיר כאן את אורי צבי גרינברג כדוגמא. כל אחד מבקש להעמיד את הבית החדש על אדני תורתו ואמונתו שהיא היא היחידה שתוביל את העם והארץ אל גאולתו. ומתוך כך עומדים הם אחד כנגד השני מתוך כעס שנאה איבה שתיקה רועמת או דברי בלע ולעג זה לזה. ועגנון רואה הכל.

עגנון נאמן לדרכו אותה ניסח לעצמו בשנת תרפ"ז והותיר בכתב יד, שם נמצא "הסופר הגדול, הסופר האמיתי, שרואה את ישראל חטיבה אחת, ושרואה בכל אדם מישראל חלק מן האומה, לא היה יכול לכתת עצמו לכת זו, או לכת זו .הרי הוא כותב לכל ישראל וכל אדם מישראל יש לו חלק בדבריו. ואפילו הסופר שהוא כותב כאילו לעצמו, הואיל והוא חלק מכל האומה, וכל האומה חלקו, כל אחד טועם טעם בדבריו כאילו נכתבו דבריו לו ולליבו"

מתוך דברים אלו ברור שעגנון נזהר בכתיבתו שלא יפול לתוך המחלוקות והפירודים הרבים שהקיפו וסבבו אותו. על כן הוא פונה אל העבר הרחוק ומבקש משם את החומרים לומר דברו על כאן ועכשיו. ב" שירה" עגנון כותב " עיקר כל ספר בכח השירה שבו, ברוח החיה שבו, בדימיון שבו, באמת שבו." (עמ' 397). ועוד, " שאני אומר לא פירוט פרטים הוא העיקר ולא יישוב דברים שאינם מן העיקר הוא העיקר, ולא היופי הוא העיקר, אלא האמת הוא העיקר." (פתיחה ל"מזל דגים")

הדרך לספר את האמת העכשווית עוברת אצל עגנון דרך סיפורי דורות עבר, ומעומק זה ניתן להכיר שהסיפור של שנת 1947, אולי יותר רלוונטי לשנת 2021. לכן בפתחה של שנה חדשה – תשפ"ב, אני מאחלת לכל קוראי ולכל בית ישראל שנת שלום אחווה ורעות.