top of page

מה בין ספילברג לעגנון?

הפייבלמנים - משעמם וגרוע או עוד יצירת מופת של ספילברג? החלטנו לשלם שעתיים וחצי מזמננו ו- 10 ש"ח לנפש ויצאנו לבדוק בעצמנו ביס פלנט ירושלים.


כבר בחניה הבנתי שמשהו לא שיגרתי הולך לקרות: האנגלית נשמעה מכל צד, הרבה זוגות וחבורות של אנגלוסקסים מיהרו למעליות. רצתי לקופה וזכיתי בזוג כרטיסים, האחרונים במושב העליון. המעט שנותרו היו לשורה ראשונה וסמוך אליה. היינו בטוחים שתהיה הפסקה, והתברר שזו לא בתוכנית. אישי הזריז רץ לקנות ערימת פופקורן כדי לבלוס משהו ב - 156 דקות .


ספילברג לא הכזיב.


הוא עסק במשפחה, זוגיות אהבה אבל בעיקר באמנות - החתירה, ההשקעה, הפצעים התוססים בנפש ומזינים אותה, והמחיר.


צפיתי במהלך הסרט וידעתי שאני מכירה מהלך שכזה. נתח גדול מיצירת עגנון עוסק בזוגיות מהבטים שונים ומגוונים. מהסיפור עגונות, השובר לבבות גם יותר ממאה שנה לאחר כתיבתו, עגנון משלב בתוך העלילות את הסיפור המרכזי, האמן ואמנותו – כיסופים, השתוקקות, נפילות, קשיים, חרדות וחוזר שוב אל הרצון העז לספר את מעשי הקב"ה ונפלאותיו. לשיר את שירת החיים בכל עוזה. גם אגדת הסופר, סיפור פשוט, הרופא וגרושתו ועוד אחרים נכללים בתוך קטגוריה זו למרות שאין בהם אושר ושמחה.


ואמנם, בהמשך הסרט אנחנו מתוודעים לשבר הגדול במשפחה שנראית מאושרת כלפי חוץ.

בנוסף, 2 דברים בלטו לעין והם קשורים אלינו היושבים בארץ ישראל: החוצפה והאנטישמיות.

מהי חוצפה? חוץ פה. חשיבה מחוץ לקופסא, ופה נועז שמוציא את המחשבה לחלל העולם. עוה"ד דרשוביץ הקדיש לחוצפה היהודית ספר עבה. עד כדי כך ראה אותה כחשובה וכתרומה משמעותית להצלחת היהודים בחברה האמריקאית.

בסרט, הילד סמי, בן דמותו של הבימאי הוא עוד דוגמא לחוצפה היהודית. הוא מצטיין בלשון שנונה וחדה שמפילה עליו צרות אבל גם מחלצת אותו או סוללת לו דרך לליבות אנשים. הוא חצוף בפנים מנומסות. מגיל צעיר היצירתיות – גם בזאת - פורצת מתוכו.


כשלזה מצטרפות חוויות נעורים מכוננות, החיים בתוך חברה נוצרית שחגיה ניכרים במרחב הציבורי, ובתוכה מקננים עופות דורסים, אנטישמיים, הנער סמי בונה את עולמו האמנותי בידיעה שהוא חייב להתמסר לאמנותו כדי להצטיין. אימו שהתמסרה לאהבתה במחיר פירוק המשפחה, נוטעת בו את התכונה הטוטאלית.

זהו סיפור של יהודי גלותי, שצמח להיות אמן גדול.




מעניין שהסיפור הישראלי לא תפס אותו. אחרי הצפייה בסרט, הבנתי שזה לא הסיפור שלו. ספילברג הוא אמן שמזדהה עם ההיסטוריה והתרבות האמריקאית כמו עם הסיפור היהודי והגורל שנועד לו. בדקות הארוכות מול המסך הגדול, הבנתי שישראל ויהדות אמריקה לא בהכרח יצעדו עוד זמן רב בידיים שלובות, וזה לא קשור למה שיקרה או לא יקרה ביהודה ושומרון, או מי ישב בבלפור וסביב שולחן הממשלה. יש תהליכים שמתרחשים באופן טבעי. ספילברג ויהודי ארה"ב ממשיכים במסעם ומעצבים לעצמם זיכרון וזהות מובחנת מאיתנו, ואנחנו כאן למסעותינו עם ימי זיכרון וימי שמחות מריבות והתאגדויות, מאבקים ונצחונות. ומי שזוכר, יודע שרק חלילה קטסטרופות מטלטלות את כיוון המסע ועשויות להטות אותו. או לחילופין, עבודה חינוכית מעמיקה, וזו כבר פרשה לעצמה.


נושא זה העסיק מאוד את עגנון. ביחס בין הגלות לגאולה – לארץ ישראל. לא דומה הדיון לפני השואה, כמו בספר אורח נטה ללון, לזה שאחר השואה כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר בחנותו של מר לובלין ובסיפורים נוספים. בניגוד למצופה, עגנון איננו נותן תשובות מסוג אלו הבאות מבית מדרשו של הרב קוק או של הציונים. המציאות הארץ ישראלית איננה האלטרנטיבה המובחנת והברורה כאור השמש לגלות. היא עצמה דורשת בירור ועיון בטיבה, והאמן עושה כן בסיפוריו. עם זאת האיש עגנון חי בירושלים בדבקות ובדעה נחרצת. המקום הביאו למקומו.


댓글


bottom of page