top of page

מה לעגנון אצל הרמב"ם?

לציון יום פטירת הרמב"ם שחל השבוע – כ' טבת.

הרמב"ם היה נשוא הערצתי בנעורי. באוניברסיטה כתבתי עבודה על ספר המדע ונפשי נקשרה בנפשו. אפילו ניסיתי לחקות אותו. אמרו שהוא הסתפק בשלוש שעות שינה, אז אני הגעתי לחמש שעות והשכמתי. גם בשבת. ספריה של נחמה ליבוביץ' חיכו לי על השולחן, להספיק ללמוד כל שבת את כל השיעורים של פרשת השבוע, ובהם כיכבו הרמב"ם, האברבאנל, שד"ל (שמואל דוד לוצאטו), בובר שהיא התעקשה לקרוא אותו בשמו העברי – מרדכי במקום מרטין כדרך רוב העולם. אמנם הרמב"ם עסק ברפואה, אבל נפשי לא הלכה אחריו בזה, אולי משום שממוצע הבגרות שהשגתי לא היה עשוי לקרב אותי למטרה שכזו. לעומת זאת, איגרותיו – לתימן ולאחרים בתפוצות חשפו בפני דמות רגישה לצרכי העם, כל אחד בהקשר שלו. עוד יש להוסיף, כמובן, את הקסם שהילך עלי סודו של מורה נבוכים. ההזדמנות הראשונה להכנס בשער של הספר באה ב – 1990 עת הצטרפתי לתוכנית בית המדרש הראשונה בארץ עבור נשים שכללה מלגה.


זה היה נפלא. שבוע ימים ללמוד תלמוד, תנ"ך, ופילוסופיה יהודית. את השער למורה נבוכים פתחה הרבנית חנה בלנסון ז"ל, תלמידת חכמים מובהקת שבאה מן העולם החרדי והיתה משייטת בדעתה בין העולמות המופשטים שבנה הרמב"ם, ואני אחריה. התאומים שחיכו לי בבית הדקו אותי לקרקע העולם. ופעם אחת, בלילה בחלום ראיתי אותו.


ואז פגשתי את עגנון וסיפוריו וגיליתי שותף. אבל גם תהיתי, מה לו לזה אצל זה?


כשחושבים על עגנון, חושבים על סיפורים שהם ביטוי לחרות המחשבה והרוח היוצרת, כמעט בריאה יש מאין. כאשר נשמע השם רמב"ם, באה עימו כלל מסורת ישראל מראשיתה. פרושו למשנה אותו כתב בגיל 23 , היד החזקה – ספר הלכות שהרמב"ם קרא לו בשם היומרני שהרתיע אנשים מסויימים "משנה תורה", ספר שאדם קורא בתורה וקורא בו "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם." וכמובן מורה נבוכים מעמיד את האמונה היהודית, קשייה וסתירותיה במבחן המושגים והשיטה הפילוסופית שגיבש בו תוך כדי דיאלוג עם פילוסופים בני זמנו ואלו שקדמו לו.


אם כן, מעוררת תמיהה החשיבות הרבה שייחס עגנון לרמב"ם כמי שמלווה את התפתחותו ולו הוא מעניק את הבכורה כמאמרו בנאום פרס נובל כאשר הוא מונה את הגורמים השונים שהזינו את יצירתו ובהם: "הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב"ם ז"ל."


בספר בחנותו של מר לובלין, היום בו הסיפור מתרחש, הוא יום כ' טבת, כאמור יום פטירת הרמב"ם, והדבר דורש עיון מדוע בחר המחבר ביום זה, מה לו ולתוכן הספר על פרקיו השונים ועלילות הגויים והיהודים שבו. ספר מרתק שנעסוק בו בקרוב בקתדרה ללימודי עגנון. ובתוך הספר, בעומק אווירת החולין, ההתבוללות, ותאור מפורט של מעשי הגויים, מספר עגנון על ייחודו של היום :


"אותו היום יום פטירתו של הרמב"ם היה ועמדה לי זכות היום שפניתי את לבי אל החכמים השלמים וממילא ברחו כל אותן המחשבות שאין חפץ בהן. ולפי שאין הנפש סובלת לעבור מן הקצה אלהקצה הבאתיה תחילה אצל החכמים שחסו בצל החכמה, ומהם אצל החכמים שיגעו ומצאו את החכמה, ומהם הגיעה דעתי אצל אדוננו הרמב"ם ז"ל. מיום שעמדתי על דעתי נוהג אני לשלש את יום פטירתו של אדוננו הרמב"ם ז"ל, שליש בספר ההלכות ושליש בפירושו למשניות ושליש בספר מורה נבוכים ובשאר החבורים בחכמת הנפש ובענייני הגוף. וכך אני נוהג עם כניסת ליל כ' טבת זמן פטירת הרמב"ם ז"ל מסדר אני את שולחני בספריו."/ עמ' 41


נראה לי ששני גורמים חיברו את עגנון אל הרמב"ם: היכולת לשוט בעולמות שונים – הלכה, פילוסופיה, פרשנות לצד עיסוק אינטנסיבי בחיי הפרט כרופא וכרב בקהילת קהיר יחד עם ענייני כלל האומה. וכל זאת מתוך קשר וחיבור עמוק למסורת היהודית לדורותיה, הנהגת חידושים ופריצת דרכי מחשבה שטרם נודעו לפניו.



סיוע להשערה זו אני מוצאת באחד מספרי ר' נחמן מברסלב המצויים בספריית עגנון שבביתו בתלפיות. שם מצאתי סימן בעיפרון – כנראה מעשי ידי המחבר – סביב דברי ר' נחמן אודות ר' שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל.


ר' נחמן מדבר על שתי הדמויות הללו שאותם הוא רואה כדגם אל מול עיניו. שתי הדמויות הללו פרצו דרכים בספרות היהודית, סללו נתיבים חדשה למחשבה היהודית, אתגרו את הגבולות המוכרים ועיצבו אותם מחדש.


לא לחינם עגנון סימן את שתי הפיסקאות הללו. יחד עם ר' נחמן הדמויות הללו הולכות לפניו והן נוטלות מקום חשוב בסיפוריו ובעולמו הרוחני. כך גם הרמב"ם. כמותם עגנון מניח את היסודות לספרות העברית בת זמננו (עגנון הסתייג מהביטוי 'חדשה') וכדבריו בריאיון בשנת 1953 : אני הכינותי לדור הזה כלים לספר...


שותף לקשר המיוחד לרמב"ם מוצא עגנון בדמותו של הרב יוסף קאפח חוקר ומתרגם ספרי הרמב"ם. יוסף פרחי, ראש מכון מש"ה לחקר משנת הרמב"ם מספר שהרב קאפח אמר בריאיון "היינו ידידי נפש", וכי מצא את ספרי עגנון בספריית הרב, וספרי הרב על הרמב"ם בספריית עגנון ועוד.


למרות פער הזמנים והשוני במלבושים הפואטיים שבחר כל אחד ללבוש, נראה שעגנון מצא ברמב"ם את שורש נשמתו, ביטוי חסידי שעגנון משתמש בו כדי להסביר קשר בין בני אדם גם אם מלבושיהם שונים. הרמב"ם בדרכו, ועגנון בדרכו המיוחדת שעליה אני פוסעת עם קוראים ומשתתפים רבים מרחבי הארץ, שכנראה מוצאים בעגנון את שורש נשמתם.

Comments


bottom of page