top of page

מה מבקש אמן באמנותו? – מבט לש"י עגנון וחנוך לוין

עגנון וחנוך לוין, התימצא זיקה כלשהי ביניהם? נקודות השקה? אין יותר שונים ומנוגדים זה מזה כשני יוצרים אלו, ובודאי בין הקוראים כעת יש שמשמיעים קול מחאה ברגע קריאת פתיחה זו – מעריצי עגנון וסגנונו היראי-חסידי, הלירי והמאופק, ומנגד חסידי חנוך לוין ומעריצי סגנונו המודרני הפורץ גבולות ודורס שערים.

לא אנסה להרגיע אלא לתהות איתכם על עצמי שבכלל עלתה בלבי מחשבה להעלות את שניהם על במה אחת להלן.


במעשה האמן מרכיבים רבים שמניעים אותו, לשנים בלבד אתייחס במאמר זה. הראשון, אדם מבקש לומר את דברו, לתת ביטוי לרוחו הסוערת וגועשת בכלי שבו חנן אותו אלוקים, כתיבה, ציור פיסול וכו'. המרכיב האחר, האמן מבקש שישמעו את שיש לו לומר. אם הראשון תלוי רק בו ובמקורות ההשראה שלו, הרי השני מזקיק את האמן למצוא דרכים אל לב שומעיו, לעתים אלו באים לו בקלות, כגון עקב יחוס, עושר וקשרים המאפשרים לו להוציא ולשווק את כתביו בלא מאמץ רב. ואם דבר אין מכל אלו, כל שנותר לו היא הצטיינות יתרה באמנותו ותקווה שנפש יתרה תבחין בה ותסייע בהוצאתו מן האלמוניות אל אור השמש.


מידת המצויינות של עגנון זכתה להכרה עוד בחייו, ופרס נובל שניתן לו היה החותמת האחרונה לשרשרת ארוכה של אנשי ספר מן האקדמיה, הרבנות הפוליטיקה ועוד, שהביעה הערכה והערצה לכתיבתו הגאונית. נראה שכניסתו לפנתיאון היצירה היהודית לדורתיה מובטח. לגבי חנוך לוין, דומני שעוד הדרך ארוכה לידע את מידת חשיבותו בהיסטוריה היהודית והאם יתפוס בה מקום של כבוד או אולי משהו אחר. מאידך, אין ספק בדבר מקומו והשפעתו על התהוות התרבות הישראלית וזו סיבה להתייחס אליו.


אז מדוע לכרוך שתי דמויות אלו במאמר אחד? המשותף הראשון לשמואל יוסף עגנון ולחנוך לוין היא שכינתה של החרות ביצירתם. מדובר ביוצרים שיושבים בחדר עבודתם נטולי חרדה ופחד מכל אשר סביבם ואומרים את דברם. בסיפור האדונית והרוכל שנתפרסם בעיצומה של השואה ב –1943 עגנון מבקר בציניות חריפה ביותר, באירוניה מושחזת את היהודים המשוקעים באירופה כאילו היא ביתם ולה הם מוסרים את נפשם, או כדברי סטפן צוויג בהקדמה לספרו העולם של אתמול. "הבורגנות היהודית הטובה שתרמה לתרבותה של וינה ערכים מהותיים מאוד ולאות תודה הושמדה כליל." התאור הגרוטסקי של הרוכל היהודי שמסרב להקשיב לכל הסימנים המורים לו לברוח כל עוד נפשו בו, כפשוטו, מעורר בקורא רגש של זלזול וניכור מטיפש, נאיבי, עיוור שלא מבחין בעומד לפניו. יחד עם זאת, ברגע שהקורא מבין את מי מייצג הרוכל, עובר בו זעזוע מרגשות אלו, שהרי בדיוק בזמן הכתיבה, ועוד יותר כיום, כולנו יודעים מה עלה בגורלו של אותו רוכל, המחירים שהוא שילם עבור העדפותיו את המשכב הנאה והחמים, האוכל הלא-כשר, האסטטיקה המתגלמת בהלני האדונית. עגנון אומר שם שתאוותיו והתכחשות לזהותו גרמו לו ליוסף הרוכל להגיע אל פי פחת במקום להציל את עצמו כאשר עוד ניתן היה לעשות כן. בסיפורים אחרים הוא ידגיש שגם שומרי הזהות למהדרין ואוכלי הכשר גלאט, גם הם הגיעו לאותו סיום. והשאלה איך מתייחסים לשואה כאמן, כאדם כיהודי, תעמוד במרכז סיפורים אלו.


כתיבת סיפור שכזה שבו מוצפנים הירהוריו של עגנון אודות ארועי הימים, דורשת אומץ לב ואישיות נטולת יראה ממה יגידו אחרים, ובהם ידידיו וקרוביו. כך כאשר הוא מפרסם סיפורים שבהם הוא קורא תגר כנגד הישתלטות התרבות הארגונית של הסוציאליסטים וערכיהם ובראשם ידידו ברל כצנלסון. כך גם בסיפורים שבהם הוא מנגח את הדגש הרב הניתן ללימודים הקלאסיים באוניברסיטה העברית או מדע הקבלה שיסד ידידו הקרוב גרשום שלום ועוד. אדרבא, עבור עגנון, הקירבה מאפשרת לו הכרה מעמיקה עם הנושא שעליו הוא יכתוב ובאמצעות הכלים האמנותיים שבהם ניחן הוא יוכל להתבטא יותר בחריפות, לשכלל את הסארקזם שלפעמים אנו עומדים ותוהים מה הרגיש ידידו באותם רגעים שקרא בסיפור העגנוני. לפי המכתבים נראה שעיקר תשומת הלב פנתה אל הצד האסטטי של היצירה ופחות לעולם הרעיונות והדעות שבאים בה לידי ביטוי. האין זו בריחה מן הביקורת?


בדומה לעגנון, גם חנוך לוין, בעצם הימים שלאחר מלחמת ששת הימים ובשיאה של מלחמת ההתשה, לוין יוצא להציג את הצבא והמלחמה, ואת החייל הבודד באור גרוטסקי, והמוות מעצם קיומו – ולא משנה באיזה צד הוא נוכח ועל מה ולמה מתים – ניתנת לו נוכחות מרשימה על הבמה. מוות ללא תכלית, חסר תועלת, מוות שיש עימו חורבן. את ואני והמלחמה הבאה. לוין רואה את האווירה הכללית הצוהלת, החגיגה שבמרכזה עומדים ראשי המדינה, החזרה לירושלים העתיקה שאבדה 19 שנה לפני כן ובוחר אחרת. לוין רואה בעיקר מראות אחרים. הוא יכול היה להצטרף לאחרים כמו לנעמי שמר ולזמר "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולככר...", אבל אז הוא היה אחד מרבים. נמוג ביניהם. הוא בוחר להפנות את הזרקור אל הבטים אחרים של המלחמה, שאינם בקונצנזוס, אל המוות שזרעה מלחמה גם אם היא בת ששה ימים, אל המלחמות הבאות שיבוא אחריה. לוין לא נותן לאזרח לנוח אפילו שנה אחת על זרי הניצחון, אלא מוציא אותו בלשון בוטה ובמראות וצלילים מבעטים מתוך אזור הנוחות אל המציאות שכבר מצויה בפתח.


מן הרגע שאחד מן התיאטראות הממוסדים מעניק לו גושפנקא, התקשורת מתחילה להלך בעקבותיו, והציבור הישראלי מתחיל לשמוע את שמו ומאז הוא נעשה חלק בלתי נפרד מן השיח הציבור. מהלך זה הוא מזון רב עצמה לשני הצדדים – לאמן ולתקשורת.


המחזות שיבואו בשנים שלאחר מכן, יטיחו בצופה אמירות שנויות במחלוקת המבוססות על תמונות מחיי הישראליות היומיומית. בתהליך איטי יתגבש סביב לוין חוג מעריצים סביב היכולת לפרק כל עמדה תרבותית ורוחנית באופן מעליב ומשפיל. כאן ההבדל המהותי בין עגנון ללוין. עגנון איננו משפיל את גיבוריו כאשר הוא מספר סיפור, וגם לא את הנושא שעומד במרכז הסיפור. לוין משתמש בהרבה אמצעים על מנת להשפיל דעות אחרות משלו, בין אם אלו דעות מסורתיות או מודרניות שהתקבלו והתקבעו בתודעה הציבורית.


השפה גויסה למעשה ההשפלה. הטקסט מיטלטל בין שפה נשגבת לנמלצת ומעוותת, והיא ממשיכה ויורדת ומתרכזת לעתים קרובות במרחב שבין החגורה לבין חלציו של האדם. נוהגים לומר שלוין פרץ את גבולות השיח וכי הוא "הגדיר אותם מחדש", ביטוי מכובס להחדרת בוטות וגסות עד לכדי וולגאריות, ביטוי רחוק מלתאר בו את היצירה העגנונית שהיא מלאה הוד.


לוין העלה מחזות הנוגעים ברגעים רגישים ביותר בחיי האדם. יש בהם מונולוגים או דיאלוגים שמעוררים התרגשות במאזין. ויש מצבים שיש ויגידו, טוב היה שישארו בעלטה. מי שמגיע אליהם, הוא היחיד המרגיש בהם, ועל מה ולמה לענות בתאורים המזעזעים את השקט והשלווה והביטחון בו שרויים אחרים. לוין משתף את כולנו בסצנות החיים גם אם הם נחלת יחידים. החיים עולים לפנינו – בכיעורם ובניוולותם – בין אם ההתרסה היא כלפי עצם ההויה האנושית (בטקסט המסורתי הינו אומרים שזו מחאה כלפי שמיא), ובין אם כלפי המימסד או האדם שמחולל את גורלו למקום זה.


בשונה ממנו, עגנון הניח לפניו כבר בראשית דרכו להעלות לפניו את האדם וגורלו, כאשר שני מימדים פועלים בו זמנית – זו האנושית וזו שצופה מלמעלה ומושכת בחוטים נסתרים. עגנון מנכיח את הראשונה ביריעה רחבה על כל פרטיה ודיקדוקיה ואת השניה ברמזים גלויים וסמויים דקים ועדינים. כמו כתוביות המרחפות על פני המסך ונעות ללא הפסקה.


האדם ברגעיו הלא מחמיאים, על חולשותיו, מעידותיו בהתמודדות עם הקשיים שמציבה המציאות, עולה לפנינו בהקשרים שונים, מאז עגונות, והיה העקוב למישור ועד סיפורי עיר ומלואה. חטיבה שלמה מקדיש עגנון לסערות הנפש המתחוללות באדם, לנפש המקומטת והמטולטלת, וקורא לו בשם "ספר המעשים". ולאחר השואה הוא כותב את "המלבוש", סיפור הנשען על קוהלת ועל ספר יונה ועוד על עושר של מדרשי חז"ל ומאמרי קבלה. אלו החמרים שמזינים את הסצנה העגנונית התובעת לימוד מעמיק, יסודי, איטי על מנת לזכות בעושר השמור לבעליו – הקורא.


לוין בחר בכתיבה המכה בפרצופו של המאזין-הצופה, המשתלחת בו וכדבריו בראיונות שנתן בראשית שנות ה – 70 : הקהל הוא "יריב...לא אהבתי קודם ואינני אוהב עכשיו את הקהל והחברה בה אני חי...כל מטרתי היא שלא לגרום לו עונג...".


וכאן אנחנו מגיעים להבדל המהותי השני שבין לוין לעגנון. האחרון בא מאהבה וכן כתיבתו "לשולמית היפה בבנות חפצתי לכתוב שיר כי אוהב אני את שולמית מכל בנות עם". יצירתו היא שירתו, ושולמית היא זו משיר השירים המסמלת את ישראל. הכוח והעוצמה של הביקורת העגנונית נובע ממעין של אהבה לתרבות, להיסטוריה, למסורת, לאומה על כל פלגיה שאין כמוהו לתאר אותם ואת מלחמותיהם. סיפורי עגנון מלאים באהבה, בחיפוש אחריה, בכיסופים לממש אותה. העדרותה עקב עיוותים במציאות לא מדכאים את נוכחותה אלא אדרבא מעצימים אותה. "עיר ומלואה" שהוא ספר הקטרוג הגדול על עירו – יושביה פרנסיה ומנהיגיה, הוא גם ספר האהבה הגדול לבוטשאטש שחרבה.


נראה שחנוך לוין החזיר את הכתיבה לימי סוף המאה ה – 19 , ימי סופרי ההשכלה כמו יל"ג וי.ל. פרץ ופרישמן ואחרים שפרצו את גבולות הכתיבה המסורתית "והגדירו מחדש את גבולותיה". אז זה היה ביחס לעולם המסורת, ולוין ביחס למדינה הציונית, לחברה הישראלית החילונית התל-אביבית, לאדם בתוך ההוויה המודרנית. לוין נטוע בתוך זמנו. עגנון ארוג בתוך ההוויה היהודית והאנושית בין אם היא מסורתית או מודרנית, בין אם היא נטועה בעבר הרחוק – במאה ה – 12 ובין אם היא היא במאה ה – 21. כתיבתו עולה מעומק ההיסטוריה היהודית ונושאת עיניה לרחוק, לרבדים טרנסצדנטיים בחיפוש אחר סוד החיבור בין אדם לאשתו, לזולתו לעמו לארצו, וסוד הנשמה – בין אדם לעצמיותו כפי שהוא אומר בסיפור לפנים מן החומה. אלו שני סודות שאדם באשר הוא משתוקק לפענח אותם איש איש לעצמו. מכאן כנראה סוד החיבור של עגנון לאנשים חילוניים ודתיים, שמאל ימין ומרכז, יושבי הר ושוכני חוף, גברים ונשים אוהבי לשון עברית. אלו שותפי במסע ביצירת עגנון מידי ראשון שני שלישי ורביעי.


Comments


bottom of page