top of page

מה קרה לעגנון בשנת 1950? השואה החבויה בסיפורי עגנון.

שנה פורייה עוברת על עגנון ועל הספרות העברית. בחודש יוני בשנת 1950 עגנון מפרסם את סיפורו תהילה, כנראה, הסיפור המפורסם והאהוב ביותר מבין יצירותיו. בספטמבר מתפרסם הסיפור המלבוש ולאחריו עידו ועינם. שלושה סיפורים המסתיימים במוות. תהילה, בת 104 הולכת לעולמה כדרך כל אדם, ואילו ב"המלבוש" ישראל החייט זוכה למוות אכזרי, הוא טובע בנהר, וכן בעידו ועינם, ד"ר גינת וגמולה נופלים מגג אל מותם. הנוכחות האינטנסיבית של המוות בזמן קצר ביצירת המחבר כנראה משקפת התרחשות בעולמו הפנימי של המחבר בה יש לעיין.


עגנון מרבה להסתובב בירושלים. מן המפורסמות הם הליכותיו למרחקים ארוכים מביתו שבקצה תלפיות אל מרכז העיר, לרחביה למאה שערים ומחנה יהודה, שם הוא נפגש עם העולם על פרטיו ודקדוקיו. בשובו משוט בארץ הוא מחדיר לתוך יצירתו מראות וקולות שקלטו עיניו ואזניו. בשנותיה הראשונות של המדינה הוא פוגש סביבו בני אדם כאובים ודואבים. הארץ מלאה באלו שאבדו את קרוביהם במלחמה, עולים מארצות המזרח שאבדו את רכושם מעמדם וכבודם ופליטי שואה פגועים: "הרחובות מלאים היו, בייחוד מן העולים החדשים שעלו מכל הארצות. שנים הרבה היו כבושים במחנות המות, או טעו ביערות ובהרים ובגיאיות ובאגמים ולא ראו אור נר, ועכשיו שיצאו מאפלה לאורה תולים היו עיניהם באור ותוהים אם רשלנות הוא שעדיין לא כבה אורו של עולם...". ( לילה מן הלילות, עמ' רז)*


בני אדם שצרותיהם הביאום לירושלים ואלו נכרו בגופם ובנפשם התערבבו בירושלים עם ילידי הארץ שחגגו את הקמתה והיו עסוקים בתפיסת משרות ותפקידים ובבניית המגדל הבירוקראטי כפי שעגנון הקדים לתאר בסיפורי ספר המדינה בכרך סמוך ונראה. עגנון מצמצם ביותר את השתתפותו בחגיגה זו. השתקפותה מצומצמת למדי ביצירותיו המאוחרות והיא נרמזת בעיקר בשירה ובסיפור המכתב. מנגד, פזורים בסיפוריו מבטים חודרים אל מצבם העגום של העולים והם מעמידים לפניו את שאלת הגורל היהודי על ריבוי פניה וצורותיה, ואת שאלת תפקידו כסופר ותרומתו להקלת כאבם של אלו.


כל אחד משלושת הסיפורים לעיל מתמודד עם שאלות שונות וגונז בתוכו דיאלוג אישי של המחבר עם ארועי השעה. כי כשאנו באים לדבר על עגנון, ענין לנו בסופר שנפשו סוערת ומטולטלת, בודקת ומחשבת מחדש מסלול בעקבות ארועי הזמן. מאורעות תרפ"ט הם עילה לבירור מחודש של הבחירה לשוב לארץ ישראל כמצוי בספר אורח נטה ללון והוא בן חמישים ושתיים. כך בראשית העשור השביעי לחייו, כשהוא מצויד בכלים אמנותיים, הוא נותן ביטוי בסיפוריו הרבים להגותו המבקשת לעיין בשואה ובסיפור היהודי בכלל בהרחבה, לעומק ולגובה.


הסיפור לילה מן הלילות (1951) מתאר מפגשים עם ניצולי שואה ואת השפעתם על נפשו של המספר " ...נתבטל האויר שמסביבי והתחלתי חושש בגרוני כאילו אני נחנק". הסיפורים עד הנה (1952) ובחנותו של מר לובלין (שנות הששים) עוסקים בהיטמעות בתרבות הגרמנית ובאבדן הזהות היהודית עד שבא היטלר והחזיר עטרה ליושנה...בסיפור התמונה (תכריך של סיפורים, עמ' 98 ) באופן חריג עגנון מתאר מעט מזוועות השואה, עליהם הוא חוזר מספר פעמים, ולא לחינם. במעשה הקצר הוא יצא כנגד הערצת התרבות הגרמנית והעלאתה ארצה. עגנון מציג פרדוכס גרוטסקי בו התרבות שחוללה את הזוועות זוכה למעמד של כבוד על ידי קורבנותיה המנציחים אותה בארץ אבותיהם אליה נאלצו להגר.


בתוך הקשר רחב זה יש לראות גם את שלושת סיפורי המוות לעיל. הסיפורים המלבוש ועידו ועינם חודרים לשאלות יסוד בסיפור היהודי מתוך הפרספקטיבה שנוצרה בעקבות השואה, הראשון – שאלת היעד והייעוד של ישראל החייט, והשני – היחס לשורשים הרוחניים והתרבותיים של הזהות הישראלית החדשה. בתהילה עגנון מתמודד עם שאלת השיקום הנפשי של היחיד בעקבות החורבן שבא עליו.


מסקר שערכה החתומה לעיל בין מאזיני הקתדרה ללימודי עגנון ברחבי הארץ, מתברר שמעטים זוכרים את סיפור חייה האומללים של תהילה. הכל זוכרים את הפתיחה המתארת זקנה ש"קמטי פניה ברכה ושלום" ומתארים אותה באור יקרות שכולה חסד ורחמים וטוב שזיכו אותה למות בנחת ובשלווה לאחר מפגשה עם הסופר.


כאמן-על הצליח עגנון הן לספר לקוראיו והן להשכיח מהם את הטרגדיות שהיו מנת חלקה של תהילה מעבר לים – מות שני בניה ובעלה והשתמדותה של בתה שנכנסה למנזר. מעשיה בירושלים צובעים את דמותה והם עיקר הסיפור. תהילה היא גרסה נשית של איוב. בשונה מאיוב שפתח בדין ודברים מול אלוהיו, תהילה מתמודדת עם חורבן משפחתה באמצעות מעשים שמעניקים משמעות וטעם לחייה: היא עולה לארץ ישראל, ומאשת עסקים מצליחה היא פונה לעשיית צדקה וחסד.


עמוס עוז במאמציו המוצהרים לחלץ את תהילה מפרשנותם של ב. קורצוויל, ל. גולדברג, א. שבייד ואחרים, לא ראה את העוצמה הטמונה במעשיה של תהילה. וזו לא הפעם הראשונה שהוא מתקשה להכיל דמויות נשיות בעלות עוצמה דווקא בשקט ובשלווה שבהן, בדרך האלטרנטיבית שהן מציעות להתמודדות עם משברים, ובפרשנותו הוא מעוות את הדמות כפי שעשה גם לדמותה של בלומה בסיפור פשוט. (ע. עוז, שתיקת השמים, הוצאת כתר, 1993)


בסיפור תהילה, בנוסף למשמעויות הרבות המצויות בסיפור, עגנון מציע לקוראיו דרך להתמודדות עם חורבן אישי, עם משברי החיים. אין בהצעה זו לתת תשובות לשאלות התוססות בתוכו, וכדבריו של המספר "פעמים עמדתי בין המתפללים ופעמים בין התוהים" (עד הנה, עמ' קפג'). אבל ב – 1950 בין שאר הדיאלוגים עם השואה והשלכותיה, כאדם וכסופר הוא רואה סביבו בני אדם שבורים והם שיקוף למצבו הנפשי המפוזר ומפורד כמצוי בסיפור לילה מן הלילות. תהילה היא ייצוג של אדם שאסף כוח להמשיך הלאה בצלילות הדעת על ידי שיצקה לתוך חייה משמעויות חדשות – הבחירה בארץ ישראל היא התחברות אל מעמקים היסטוריים, וחיים שמוקדשים לעזרה ותמיכה לזולת הם מאירים את העולם שחשך בעדה.


עמוס עוז, בהסתמך על קטעי משפט וניתוקם מהקשרם, חיפש ומצא בתהילה דמות של צדקת משוגעת, אבל תהילה היא רונה רמון, היא אבי הפצועים שמחה הולצברג ויבד"לא מרים פרץ, הזוג הפנר ואחרים שהובילו את אסונם למחוזות של עשייה ונתינה, של תפילה ודיבור על הטוב, שמספרים את סיפורם בקול צלול שיש בו גם שאלות ותהיות ואולי אף מחאה.


מכל הדמויות שהמחבר מתעבר בתוכן, תהילה היא היחידה שמסיימת את חייה בביתה והמטהרות מטפלות בה בדרך המקובלת בתרבות היהודית. הקורא נפרד מאשה שבחרה בחיים של משמעות, ואחרי השואה ונוראותיה, נראה שדור שלם מחפש משמעות.


אבדן היכולת לשלוט בגורלו מותירה את האדם נטול משמעות קיומית. האפשרות של הרשות להתעלל באדם – בין אם זו ביורוקטיה, כוחות רשע או רשות שמימית, נוטלת מן האדם את החיוניות הנדרשת לקיומו, את הרצון לחולל את חייו, לבחור, להכריע, ליצור, לפתח. עגנון מחפש את הדרך לשחרר את האדם מתלות ברשות, להחזיר לאדם את השליטה על אושרו ומצבו הנפשי-הרוחני. החיפוש אחר השבת האמון של אדם בעצמו היתה קריטית לאחר השואה. בסיפור "תהילה" נמצא שמשמעות בחיים היא אינה דבר שמחפשים אחריו אלא יוצרים אותו.


*הציטוטים לקוחים מתוך הכרך עד הנה, הוצאת שוקן מהדורת 1953




Comentários


bottom of page