יום רביעי. יום פטירת ברל כצנלסון. בחדשות – הרבה זעם, איבה, עוינות ודיבורים. כולם מדברים בשם "הציבור" "העם". כל דובר וכל קבוצה משוכנעים שהם נושאים את דבר העם. בשעה שש אנחנו מתחילים לקרוא את המעשה בשלוש אחיות שישבו בבית אפל
"מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשיכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספרים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלבן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".
גם באותם הימים שעגנון מפרסם את הסיפור "שלוש אחיות" מכנסים כינוסים ועומדים על במות ומריצים הררי מילים על שיוויון ואחדות ועולם יותר טוב וכהנה וכהנה מילים על העם ולמען העם.
את הסיפור הזה הקדיש עגנון לידיד נפשו ברל כצנלסון הידוע כמנהיג הפועלים, ואנחנו הקדשנו את המפגש הזומזומי לקשר המיוחד בין שני אישים אלו. עגנון גילה לי את הצד האחר של כצנלסון, לא זה המפורסם, אלא את אותם המאפיינים שמהם עשויים צדיקים אמיתיים. כך גם מתברר האופן שבו עגנון הסתכל על בני אדם ומה חיפש בהם. כתב הסופר על ידידו: "בין המעלות המרובות שנתברך בהן ברל כצנלסון...אהבת ישראל, אהבת היחיד ותפיסת הנקודה במרכז." אלו מושגים שכבר ממעטים להשתמש בהם. האם אמרו על איזה סופר שהיתה בו 'אהבת ישראל'? לא זכורני ששמעתי דבר שכזה. זה מושג ארכאי, לאומני...
ממשיך עגנון: אהבתו לכלל ישראל לא קיפחה את האהבה ליחיד בישראל. יש שסבורים שעבודת הכלל פוטרת אותם מלטפל ביחיד. אחד היה ברל כצנלסון שאפילו בזמן שהיה טעון משוי של הכלל עד שנכפפה קומתו מרוב הטורח, היה נוטל משוי היחיד ונותן על צוארו". היכולת לראות את הכלל בלי לאבד את היחיד בתקופה של 'צו המפלגה' הוא שקבע את מעשי היחידים נחשבה בעיני עגנון לראויה לציון ולשבח. בעידן האינידיבידואליזם הנרקסיסטי כמו שלנו נראה שיש צורך להפוך, לשבח את זה הרואה את צרכי הכלל לא פחות מאשר אלו של היחיד שיודע לעמוד ולדרוש בכל פה ידיים ורגליים את זכויותיו.
האם הסיפור הקצר שלעיל הוא סיפור בשבח ידידו, או אדרבא, ביקורת על האידיאולוגיה שהובילה את כצלנסון? זו האידיאולוגיה שרצתה להלביש את כולנו בכתונת אחת, לבנה צחה שמטשטשת את ההבדלים שביננו שעלינו לארץ עם היסטוריה תרבותית עשירה ומגוונת שנוצרה באלפיים שנות גלות כל אחד במקום מושבו, בצנעא במקנס או במגנצא. רעיונות שמתכחשים לשונות שבין אדם לרעהו בכישורים ביכולות בנטיות. התורה כבר העמידה את הדבר בשני פסוקים: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן...ובמקום אחר כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. בין שלל הפרשנויות לסתירה בין שני הפסוקים, נראה כי יש לציין את התופעה אנושית שבה אדם מחולל את גורלו מעצם נתוני הפתיחה עימם הוא בא לעולם. גם אם כולם יקבלו נקודת פתיחה אחידה של מיליון דולר ברגע נתון, בתום 60 דקות כבר נמצא מרוששים ומליונרים בקבוצה. זו דרכו שלעולם.
ביקורת אהבה והערכה. סיפורי עגנון הם מרובי פנים המאפשרים ריבוי משמעויות ואפילו מנוגדות. כי המציאות האנושית החוויה הקיומית היא עצמה מורכבת מניגודים אשר יחדיו הם השלמות.
יתכן וראייה שכזו יש בה כדי לעורר תנועה לפעול למען שינוי, ויחד עימה לפתח גם סובלנות והכלה של גישות אחרות לארועים המקיפים אותנו, וממילא להוריד את קול ההתלהמות, להנמיך את הלהבות המאיימות לשרוף כל סביבם, לבחור במילים יותר מדודות, יותר מאפשרות.
עגנון וברל כצנלסון, שני עולמות אידיאולוגיים, אורחות חיים שונים ועדיין "מכאן ואילך לא זזה ידי מידו. אם ירדתי לתל אביב הלכתי אצלו ואם הוא עלה לירושלים בא אצלי."
שמחתי למצוא את דברי עגנון שספרו לי מחדש את הסיפור של הרחוב שבו נולדתי וגדלתי.
コメント