מנוי לתיאטרון – לעשות או לא לעשות? עצת עגנון

סוף המאה ה – 19 ועגנון ילד קטן, לוקחים אותו הוריו לראות את "המחזה מירלי אפרת ליעקב גורדין. באורווה שפינוה מן הסוסים העמידו ספסלים ארוכים והעמידו בימה לשם להקתו של טננצפ שבאה מלמברג והציגה כמה מחזות ובהם מירלי אפרת שעשה רושם גדול על כל רואי המחזה." מעניין שעגנון מדגיש כי "מחזה זה שבאידית הוא המחזה היחידי שראיתי בחיי. אף בימים שעשיתי בלמברג למעלה מחודש ימים לא הלכתי לשום תיאטרון, הן מחמת חסרון ממון והן מחמת שלמברג העיר הגדולה עם שפעת יושביה מלאו את עיני ולא ביקשו לראות יותר מהמה." נראה שליבו העדיף מראות מתיאטרון החיים על פני אלו שעל במה צרה ומוגבלת.

שנים חלפו והאיש נעשה סופר המעלה דמויות ומורידן באמצעות עט דיו וניר בלבד. המילים צריכות לשאת את הצלילים, המראות והחוויות, ועימם אמונות דעות ורעיונות, ועגנון השתכלל בזאת. הבמה הספרותית התמלאה בעושר רב מכל אלו, ושם הוא אומר את דברו על התיאטרון הקונבנציונלי, והביקורת העגנונית נוקבת ביותר. בספר אורח נטה ללון אשה גליציאנית מספרת לאורח שבעלה גרר אותה לארץ אשכנז, וכדי לשמח את ליבה "הוא מביאני לתיאטראות שלהם. עומדים להם שם מיני אשכנזים ואשכנזיות. נדמים הם כבני אדם והם גולמי כלי גומי ובובות, כדרך האשכנזים שהזכרים עשויים גולמים והנקבות בובות. ומה שמצער אותך ביותר מיטיבי, שכל היושבים עמך בתיאטרון שלהם צוחקים או בוכים, הכל לפי מעשיהם של הגולמים והבובות. וכאן מררתך מתפקעת. רבונו של עולם, וכי בשביל שאותו האשכנזי מקפץ ומלעז צריכים אנו לצחוק או לבכות. מכלל שעשועיהם יכול אתה להקיש על השאר. אלא רשאי אדם לעשות במדינה שלו מה שלבו חפץ, והרשות נתונה להם לאשכנזים ולאשכנזיות שיביאו זה את זה לידי שעמום, אבל אני אי אפשי בזה."

גברת זו, תובעת כנות של רגשות והיא דוחה את המאמצים שעושים על הבמה לעורר בה תגובות מזוייפות. יותר מכך, לדידה הבמה משקפת את חיי האשכנזים - גברים ונשים, כולם גולמים ובובות המונעים כמריונטות על פי הנחיות של גורמים סמויים. העדר כנות ואמינות מביא אותה לידי שעמום.

ובהמשך, האורח מתאמץ להסביר לעגלון רפה שכל ושמו חנוך מהו דמיון: "דמיון דבר הוא שכל באי עולם מתקיימים על ידו, אני ואתה וסוסך ועגלתך. ...אלמלא כח הדמיון אין העולם מתקיים. אשרי מי שמשתמש בכח דמיונו כדי לפרנס את ביתו ואוי לו למי שמשתמש בכח דמיונו לדברי הבל. כגון אותם שעושים טיאטראות ומשחקאות." הדמיון הוא מיסודות הקיום של העולם. חז"ל מונים את גמילות חסדים ואת הבל פיהם של תינוקות כדברים שאין העולם יכול להתקיים בלעדיהם. כך לדידו של עגנון, העדר דמיון הוא כהעדר אספקת חמצן למוח, פגיעה אנושה בתפקוד הרוחני של האדם והאנושות. הדמיון הוא מעבר לחושים, וכאן אני מזכירה שהאמונה היהודית בראשיתה תבעה מנאמניה גיוס של הכוח המדמה לאמונה באל שאין לו גוף ואין לו דמות גוף. הארוע המכונן הראשון בהר סיני תבע אף הוא לראות את הקולות והלפידים, דהיינו פריצת המקובל והרחבת התודעה אל מה שמעבר לטוח העין האוזן והיד. מכיון שעגנון רואה בדמיון כח רב עצמה, השימוש בו להבל מוציא ממנו בקורת חריפה. האמנם ביקורת גורפת על התיאטרון כמדיום ביטוי לפנינו?

"פעם אחת נכנסתי לתיאטרון והעלו שם מין מחזה. אמרתי להם לשכני, יודע אני סופו של מחזה מתחילתו. ונתקיים הדבר במלואו, מפני שדימיתי דבר לדבר. ודבר זה עשיתי בכח הדמיון הפשוט, ואילו נשתמשתי בכח הדמיון העליון הייתי מתבדה, שרוב המשחקאות עשויים בכח הדמיון הפשוט, מפני שלא זכו לכח הדמיון העליון." נראה שהבעיה אינה במדיום אלא בסוג המחזאות, בכותבים, בשחקנים, במרכיבים היוצרים מופע איכותי.

האורח ממשיך להסביר לעגלון ששמו נגזר מהדמות הנזכרת בבראשית "ויתהלך חנוך את האלוקים, כי איננו כי לקח אותו אלוקים". חנוך מספר בראשית מייצג את הקרבה אל העליון ביותר, שבעבורו כאמור נדרשת תודעה נשגבת משוחררת מכל כבלים ארציים. "רואה אני, חנוך, שאין אתה יודע מה הן טיאטראות, אם כן אומר לך. תיאטרון הוא בית שבעלי בתים באים לשם. ולמה באים לשם והלוא יש להם בית משלהם, אלא שפעמים אדם קץ בביתו והולך לבית אחר. אותו בית אחר, בית התיאטרון, כך הוא. משמשים שם בני אדם שלא ראו קורות בית מימיהם ועושים עצמם כאילו יודעים כל מה שבבתים, ומראים לפני בעלי הבתים כל מה שבבתיהם של בעלי בתים, ובעלי הבתים שמחים ומטפחים בידיהם ואומרים יאה יאה. והלוא הם היו צריכין לדעת שאינו נאה, מפני שאינו אמת. אלא ששתי כתות הן, וכל אחת סבורה מה שמראים בטיאטראות אמת הוא לגבי חברתה. אבל אדם אחד יש שאינו סבור כן, שאותו אדם דר בשני בתים ויודע מה שנמצא בשניהם."

נזכיר שעגנון בילה כ – 12 שנה באחד ממרכזי התרבות החשובים בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, בברלין, בלייפציג ועוד מקומות בגרמניה. הוא נחשף להוויה התרבותית והיה מקורב לרבים ממעצבי התרבות והמשפיעים עליה, כך שיש לראות בדברי הנאמרים כאן ביטוי ותגובה למה שראו עיניו אז.

עגנון פותח לנו צוהר לעולמו של אמן בכלל ולעצמו בפרט. האמן חי בשני עולמות, הארצי וזה שמעבר המצוי בתוך רוחו הניזונה ממקורות עליוניים. עגנון מעיד על עצמו שהוא דר בשני הבתים ויודע את האמת המצויה בכל בית, ומידיעה זו הוא גוזר את דבריו הקשים לעיל – העדר האמת. מכאן ניתן להבין מה הוא עושה ביצירתו, בכתביו העשירים בביקורת שאינה מחניפה, עגנון מבקש להציג אמת ערכית ומוסרית של היחיד ושל הכלל.

ביטוי לכך נמצא בשבחה של שחקנית אחת, ובאופן מפתיע היא גרמניה. בסיפור עד הנה מתוארת בריגיטה שימרמן: כשרונותיה התיאטראליים לא היו גדולים, אבל סגולה מיוחדת היתה בה, זה נועם חינה, ואפילו כותבי בקורת המתיקו עליה את דינה. יודעת היתה בריגיטה שכשרונותיה התיאטרליים אינם למעלה ממדת בינוניים, אבל ידעה שסגולותיה האמיתיות אף הן חשובות. לפיכך לא הפליגה בתחבולות תיאטראליות והיתה מראה עצמה כמות שהיא. וכשהיינו יושבים בתיאטרון דומים היינו כאילו אנו יושבים בבית שנערה נאה וחמודה משרה עליו את חינה. מאחר שבת עשירים היתה, בתו של בנקאי, לא הוצרכה להסתייע על ידי חובבים, ומאחר שלא הוצרכה לאחרים עמד טעמה בה."

השחקנית ששומרת על אותנטיות, ולכתחילה יש בן חן, יצא הדבר גם בעלותה על הבמה כמו בשבתה בבית הקפה. אחרים שאינם נוהגים כך, בסיפור בחנותו של מר לובלין הוא כותב "מאחר שאין כל כותבי מחזות יודעים את האמת ואת המציאות, נותנים לפנינו מה שנדמה להם כאמת וכמציאות. עלתה בידו של מחבר להטיל קורט אמת במחזה שלו, הרי הוא בטל בקולותיהם ובהעויותיהם של השחקנים והשחקניות. בין כך ובין כך נעשתה הבימה מושב של בינונים, שמעשיהם מעשי בינונים ושיחתם שיחת בינונים, כאותה שנשמעת ברוב הבתים. בתים שאנו רגילים בהם יש בהם ממש, ואילו של התיאטרון של קרטון הם. נס שאין הבית נופל על יושביו."

עגנון כותב עוד על התיאטרון ביצירות נוספות, וניכר שהוא הכיר בפוטנציאל הגלום בו כתחום אמנות בעל כח ועצמה לחדור ללב הבאים בשעריו, ולכן ראה לתת בידינו כלים להעריך הצגה. הקריטריונים שלו דורשים הצבת רף גבוה ביותר עבור כל העוסקים בעסקי תיאטרון כמו בעסקי ציבור – אמונה ואמת. תפאורה מהממת, תלבושות מעוצבות, דיקציה מעולה ותנועה מושלמת וכל השאר הם אמצעים לביטוי של אמת ואמונה אם הם קיימים בלב הנפשות הפועלות, החל מכותב המחזה ועד אחרון העולים על הבמה לרגע.

*כל הציטוטים לקוחים מכל כתבי עגנון בהוצאת שוקן.