top of page

מסירות נפש

במכתב לאשתו בחודש תמוז תרפ"ה (יולי 1925) מספר עגנון "לתל אביב קשה לי לנסוע אם כי רוצה אני מאוד להתרחץ בים ולאכול סעודה נאה. קשה לי כי עומד אני בכתיבת ספור חדש, ואני מתירא מפני כל שינוי. השלמתי עם המצב וכמעט שאין לי שום תביעה על חיים טובים. כל זמן שאני עובד, חמדת החיים לא שוה בעיני...איככה אפסיק את עבודתי והיא מתנת אלוקים...אני מביט על כל איש אשר יבוא אל חדרי כעל גזלן, הגוזל את זמני."

עגנון – סופר בשר ודם עם תשוקות לתענוגות החיים כשחייה בימה של תל אביב, ביקור אצל בני עירו שביקרו בבית הבראה במוצא, ארוחות צמחוניות ושיחת רעים משובחת כמו אלו עם ביאליק, הרב קוק, ר' בנימין, גרשום שלום ואחרים. את כל אלו הוא מונע מעצמו, מצמצם, מרסן בעבור כתיבת עוד סיפור אחד.

אני מדמיינת אותו יושב בחדר הוא וראשו ומוחו וליבו, לעתים באחדות מלאה ולעיתים בסיכסוכים ופירודים קשים ביניהם, והיד כותבת את אשר הוחלט בישיבת מועצה מסכמת.

מה מניע אדם תאב חיים להדיר עצמו מהנאות החיים בעבור סיפור?

אציע כאן סיבה אחת מתוך שלל סיבות אפשריות. סיבה אחת שאני שומעת אותה במסעותי ביצירת עגנון.

בימי שלישי בבוקר יוצאים כשמונים אישה ואיש למסע ארוך בספר "תמול שלשום". כשלושים שנה אחרי בואו ארצה בעלייה השניה, עגנון חוזר אל חבריו ביפו, בירושלים ובמושבות. לא תאורים בעלמא, אלא נפשות פועלות, משוחחות, צוחקות ממלאות את חלל העולם בתשוקות, שאיפות, כשלונות, מעידות, מורדות ועליות. והנה תקופת העלייה השניה מקבלת צלילים וצבעים, לא ממש כמו שלמדנו לבגרות בספר היסטוריה. זהו מסע אל לב ליבה של השאלה – מדוע ארץ ישראל? הספר שמנהל דיאלוג סמוי כגלוי עם הפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ...." על מה ולמה יעזוב אז, כיום או מחר איש את ביתו בלונדון, ניו יורק או אנטוורפן? יטוש אביו ואמו, שפת ילדותו, נופי נעוריו וינדוד ללב ליבו של עולם מוסלמי?

זו מסירות נפש.

בשבוע הקרוב בימי ראשון ורביעי עם עוד כמאה וחמישים איש ואשה נצא למסע בסיפור "פנים אחרות". בסיפורים רבים עגנון מתמודד עם מצבי זוגיות, בסיפור זה הוא חודר אל שאלת השאלות: מה מביא זוג אוהבים שבחרו זה בזו וזו בזה אל טכס הגירושין? או, כמו שאמר לי ידיד שאשתו בקשה ממנו גט: על זה מתגרשים?! יצאתי ממנו והשאלה 'על מה המתגרשים'? דופקת בראשי.

במכתב לאשתו הוא מדווח לה על זוגות שהתגרשו ומוסיף "ואני חושב שאני יודע למה" ולא פרט. את זה הוא כנראה השאיר לסיפור בו הוא מוליך אותנו ברגישות, בעדינות, אל פרטי עשר שנות חיים, מציב בפני הקורא מראה חדה בה הוא מסתכל ותוהה על עצמו. בלי להזכיר את המאמר, לאורך הסיפור מרחפת הכתובית החז"לית: "איש ואשה – לא זכו, אש אוכלתם". אבל הפעם עגנון לא רק מתאר את הדרך אל הנפילה, אלא גם בונה תהליך של תיקון, של בנייה מחדש. מבקש לעזור.

זו מסירות נפש.

לא לחינם אמר אהרון מגד בחגיגות יום ההולדת ה - 75 לעגנון: "עגנון אינו מתיישן לעולם כיון שאין עוד סופר אחד בספרות העברית שעבודתו היא בגדר עבודת-קודש". דברים דומים אמר עליו מרדכי בובר בראשית דרכו של עגנון , ב – 1916. עבודת קודש יוצאת מתחת ידו של אדם שראה באמנותו מתנת אלוקים שאין להוציא לשוא.


Comments


bottom of page