top of page

"נזדעזע הגשר והתחיל מרתת" עם עגנון במסע בהודו

גבר באמצע שנות הארבעים לחייו כותב את הסיפור "הנרות" ומפרסם אותו. רוב הקוראים לא מבינים אותו. להיכן נעלם מחבר העלילה שהרטיטה לבבות על אודות עקביא מזל לאה ותרצה בסיפור ב"דמי ימיה"? היכן הוא האיש יוצרם של רפאל הסופר ומרים אשתו הצנועה מאגדת הסופר? כפי שכבר הראה קורצוויל, סיפור זה ואחרים מקורו בחלום ואם תרצו הוא עשוי כחלום ובו עגנון מגלה דבר מתהומות נפשו והמתרחש בה. טלטלות וחיבוטים. סופר שכזה לא יכול לעמוד בכיכר העיר ולשאת דברו לאומה. הוא כותב. עוד ועוד. האם הכתיבה פותרת לו את חידת החיים? כך מסתיים הסיפור הקצר:


הגביהו עצמם מימי הים ועלו והציפו את כפות רגלי. קפצתי ועליתי על הגשר. כיון שעליתי על הגשר נזדעזע הגשר והתחיל מרתת.


לא אתעמק כעת בכל הסיפור וברבדים המרובים המצויים בו כמו בכל סיפורי עגנון, רק זאת, הסערה הנפשית המתחוללת בתוך המספר שקופץ ועולה על הגשר היא אקורד הסיום של היצירה הקצרצרה. גשר שמתפקידו לחבר בין שתי גדות, בין עולמות, מרחבים, הוא עצמו רותת ומיטלטל.


תמונה זו עלתה לנגדי פעמיים מאז הגעתי להודו. האחת בהקשר למתרחש בימים האחרונים בארצנו הקדושה ממנה יצאתי למסע בהודו, והאחר מאז הגעתי אל מחוז דימיונותי מאז הביאו ילדי ממנה סיפורי הרפתקאות מסעירים. הודו – ארץ רחבת ידיים שיש בה עושר אגדי ועוני ודלות בלתי נתפסים. טכנולוגיה מתקדמת בניהול שדות התה המכסים הרים וגבעות בחבל ארץ שגודלו ככל מדינת ישראל מן הים ועד הירדן, יחד עם בני אדם שמחזיקים במטאטא קש נמוך ומטים את גוום לטאטא את הרצפות והמדרכות ועדיין הכל מדשדשים בתוך אשפה מחנות דלה לחנות מפוארת, מדוכן עלוב לדוכן עשיר. הודו, ארץ של בעלי בתים המחזיקים אגף מיוחד למשרתים לצד רחובות ורבעי מגורים שלא היו ראויים למגורי כלב לא רק בצפון תל אביב אלא גם בסוף העולם שמאלה.


אני רואה כל אלה ותוהה על השלטונות המקומיים ועל העשירים המשכילים הנאורים: האם הגשר אינו מזדעזע בכל פעם שהם יוצאים לרחוב עם נהג פרטי וחולפים על פני המראות הללו? האם ליבה של היפה והענוגה שבבנות הארץ אינו רוטט למראה הנשים הנערות והילדות שמוכרות לה עדיים ושאר חפצי חן?


הסביר לי פנסיונר של חברת נפט מקומית שהודו התקדמה מאוד בשנים האחרונות. בשיחתנו באחד מאתרי הנופש בהרים, הוא דיבר בהתלהבות על הקידמה: חינוך חובה לכל הילדים, איסור העסקת ילדים, אפליה מתקנת לקאסטות הנמוכות ועוד. הוא אוהב את הנשיא מודי ששואף להצעיד את הודו לחיים המודרניים בלי לבטל את העדתיות. לאיש שני ילדים והם חיים בוושינגטון ובטקסס....כמעט כל בני שיחנו שנמנו עם המעמד הגבוה סיפרו על ילדים בחו"ל...


הגענו לשדות התה. במרכז המבקרים הראו סרט על הקונצרן ששייך למשפחה אחת שמחזיקה בשטחי התה ובמפעלים נילווים, בחברת התעופה איר-אינדיה, ועוד מפעלים רבים בהודו. בין השאר הרחיבו בסרט על דאגת החברה לעובדים בקטיף עלי התה ולרווחתם החינוכית הבריאותית והתרבותית. כמעט רציתי להרשם לחברה כעובדת לשנה הבאה. אלא שלפני כן, בסיור שעשינו ראיתי את בית הספר העלוב בו לומדים הילדים ואת מגורי העוני. בקשתי להכנס לבית הספר ומנהלת המקום שמחה לארח אותנו. הכיתות קטנות וחשוכות. מנורת פלורוסנט דלה מאירה את הילדים הממושמעים. ילד אחד בכה במקומו ובדקות שהיינו שם אף לא אחד נגש אליו. הצטערתי שלא צילמתי ותיעדתי את המראה.


אנחנו שטים באחת התעלות הסמוכות לעיר קוצ'ין, זו העיר ממנה יצאו יהודים מרצונם החופשי לבוא לארץ ישראל. על שפת התעלה בתים קטנים שנראים כאילו נטשו אותם מזה שנים. מבט מקרוב מגלה חבל כביסה, ובקרבנו אליהם, ילדים קטנים עומדים עם אבותיהם ומנסים לדוג בחכה פשוטה ביותר. בין החורבות הללו נחבאות מלוניות לתיירים כמונו ואלו נראים נאים ביותר. זו הודו, טלטלה בלתי פוסקת בין מעלה למטה, והמרחק בין שני אלו גדול מאוד. רגע ואני מחייכת ועם הזזת הראש לצד אחר, נמחק החיוך. העליבות נושבת אלי. אליעזר קרליבך בספרו על המסע להודו בשנת 1965 תאר נפלא את הדברים, אולם התפיסות הפילוסופיות העומדות מאחורי מצבם העגום של ההודים מלאו את ספרו והם תפסו גם מקום מרכזי בלבי. עכשיו שאני כאן, וגם הספר אתי, הדברים מקבלים את המימד הנכון שלהם. פילוסופיה לחוד, ופנים של ילד וילדה מתאמצים למכור לי שרשרת, אשה עקומת גב או איש סוחב מזוודות בעבור פרוטות, לחוד.

הסירה בה אני יושבת כעת וכותבת שטה ועוד מעט תעבור מתחת לגשר. כאן בהודו, הגשר מחבר שתי גדות הדומות זו לזו. אין האחת מעניקה לחברתה תקווה לעתיד אחר.


אם בסיפור העגנוני, לאמן יש תפקיד, להיות גשר בין גדות, כאן אני מרגישה בחוסר האונים שלי, ישראלית שבאה לצפות, להתבונן ולהקשיב לסיפור ההודי שמעורר אותי להרגיש את התרמיל שעל גבי, והנה הוא קרוע.


על כך ועוד, בפעם הבאה.



Comments


bottom of page