top of page

עגנון וחג הסוכות כדגם ליום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין

'אחרי החגים' יצעידו אותנו אל השיח הציבורי בענין אופיו של היום החשוב – יום הזיכרון לרצח ראש ממשלה בישראל. מאז אותו יום רע בחיי האומה, רבו המילים, התמעטו המעשים וסימן השאלה הולך וגדל – מה הדרך הנאותה בה נלך כדי לזכור ולא לשכוח גם עוד עשרים-שלושים שנה?



כאן אדגיש, כאשר מתרחש ארוע המאיים לערער את יסודות הבית, צריך לזכור אותו היטב על מנת לעקור מעשים כגון אלו מן השורש. אם זו המטרה, הרי מתבקש עיון ודיון במשמעות של זיכרון ככלל. אין בכוונתי לעמוד על המאפיינים הניורולוגיים או הפסיכולוגיים של הזיכרון, אלא לעיין באופן שעשתה בו שימוש התרבות היהודית.


מן המפורסמות היא שהיהדות היא דת של זיכרון. בכל יום מזכיר היהודי בתפילתו שלוש פעמים את יציאת מצרים, בכל ערב שבת "זכר למעשה בראשית", וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וכמובן זכור את אשר עשה לך עמלק, וזכור את יום השבת לקדשו ועוד זכירות רבות שונות ומגוונות מצויות במרחבי המקרא. הוא שנאמר לעיל, היהדות עמוסה בדרישה לזיכרון, לאורך כל יחידות הזמן, מידי יום, מידי חודש, שנה בשנה, כל חייו של האדם עד שסוגר הוא את עיניו לעד.


הזיכרון היהודי מתייחד בכך שמלווה אותו פרקטיקה עשירה של עשייה. הזכירה אינה פעולה מחשבתית טהורה, אלא היא דורשת ותובעת מן האדם עשייה שהיא היא הזיכרון. "זכור את יום השבת" מלווה במצוות שעל האדם לעשות: קידוש, סעודות ועוד. זכרון יציאת מצריים מלווה בריטואלים יומיומיים של תפילה וברכת המזון לאחר כל אכילת לחם. שיאו של הזיכרון הוא כמובן פסח, מנהגי הסדר על כל פרטיו ודקדוקיו. זכרון מעמד הר סיני וקבלת התורה באמצעות חג השבועות וקריאת עשרת הדברות, זכרון נס חנוכה באמצעות הדלקת הנרות, זכרון נס ההצלה מידי המן באמצעות קריאת המגילה והקצאת מועד לשם כך, וחג הסוכות מנציח את זכרון המדבר "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

העשייה נתנה ממשות לזיכרון, "הוציאה" אותו ממקום מושבו במוח אל הידיים הרגליים השפתיים, אל כל שס"ה גידיו ורמ"ח אבריו של אדם. עוד הוסיפה להם את החיוב " כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", וחזרה על כך "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" ולכך יש להוסיף "ושמחת בחגך" והרי לכם חיבור עמוק גם של החמלה והאהבה לזיכרון.


הזיכרון בתרבות היהודית הוא מכלול רחב של עשייה אינטלקטואלית, אמוציונלית ופרקטית. המקרא וחז"ל מצאו שזו הדרך שראוי ללכת בה אם ברצוננו לחקוק בלבו של עם ארוע שיהא מרכיב משמעותי לקיומו. כך עשו גם לגבי חורבן הבית וכך בעקבות רצח גדליה בן אחיקם שעמד בראש הנותרים בארץ לאחר החורבן. ימי הצום הם עשייה בהתאם למשמעות היום.

עגנון כאמן הלך בדרכם של חז"ל בכל הקשור לזיכרון וסיפור. לאחר השואה, עמדה בפניו השאלה הקשה מה הדרך הראויה להנציח את זכרון עירו האהובה שנחרבה, את העולם היהודי שהיתמר מעלה בעשן כבד. מה מכל שהיה ראוי להזכר, ובעיקר, לשם מה, שאלה שתראה לחלק מן הקוראים תמוהה, אולם בפרספקטיבה היסטורית לעתיד, זו שאלה רלוונטית. מדוע צריכים לזכור בני שנת 2120 את בוטשאטש וגליציה? כאשר מעיינים בספר עיר ומלואה מבינים שעגנון בחר ללכת בדרכם של חכמים, ובמקום לספר רק על גדולתו ותפארתו של עולם זה, הוא מרבה לספר על הריקבון המוסרי של היושבים בו, על בעלי הזרוע, פרנסים ורבנים שמעלו בתפקידם, על יתומים ואלמנות המשוועים לשוא לעזרה, על מנהגים משונים ואמונות שחדרו לתוך התרבות ודחקו את ההלכה והמשפט. בבחירה זו בקש עגנון לעורר את הקורא בכל זמן ובכל מקום להתבונן על המציאות העכשווית שלו. הוא בונה לתפארת את עירו ממש כמו שהבטיח לידידו ומפרשו ברוך קורצוויל אלא שזכרונה אינו בהכרח שבחה. להיפך. כך עגנון נתן לעירו שם ושארית. הוא מספר את ההיסטוריה של העולם שעלה באש.


דומני שאם מבקשים להועיד את יום יב' חשון – יום רצח ראש ממשלה בישראל כיום זיכרון, הדגם שמציעה התרבות היהודית הוא שעשוי להציל את היום הזה משקיעה בתהום הנשייה או מדחיקתו לעוד יום בו נאלצת התקשורת למס שפתיים, מלל ולהג נטולי משמעות עבור רוב הציבור, תהיה עמדתו הפוליטית אשר תהיה, ורק זקני העם יאמרו את דברם בקול רועד, עקב הגיל. את היום הזה צריך ללוות במנהגים שיתקבלו על רוב שכבות העם. זו הזדמנות ליום אזרחי שיכיל גם את החברה הערבית בתוכו. הרטוריקה המקיפה את המעשים איננה בחלוקה 'אנחנו' ו'הם', ולא בדיבור על אשמים שהיום הם כאן ומחר אינם, אלא בדיבור שמבקש אחר התעוררות למניעת הישנות ארוע שכזה וכל שדומה לו. בחירת מנהגים המיוחדים ליום זה – כגון חצי יום צום שיוקדש בכל מקומות העבודה ומערכת החינוך ללימוד היסטוריה יהודית. יש בזה עצירת מהלך החיים הרגיל בצד לימוד המזכיר לכולנו את הזכות לחיות בארצו ובמדינה עצמאית, דבר שאני מוצאת שכבר רבים שכחו ממנה, וכי דורות קודמים שילמו מחירים כבדים עבור שבתם בגלות.


הענקת צדקה ביום זה למוסדות העוסקים בחינוך ושיקום צעירים עשוי להיות מנהג נאה. כך גם תפילה ציבורית לשלום המדינה בככר רבין ובמוקדים נוספים ברחבי הארץ. ניתן לסיים את היום בארוע חגיגי המעמיד במרכזו מנהיגות שתרמה לצמצום הפערים במדינה. הניסיון ההיסטורי מלמד שלמנהגים יש כוח להחזיק את היום הטראגי בתודעת העם משום שיש בהם מרכיב כלל ציבורי, שמטרתו להחזיר את העם כולו בתשובה, לחיבור ולא לפירוד, לרעות ולא לעוינות, לצמיחה משותפת. דומני שיצחק רבין ימצא נחת בהקשר זה שבו יש לו מקום מכובד בתולדות ישראל, והעיקר, תפקיד חשוב בהובלת העם למחוזות של בנין החברה, יום אחד מידי שנה בשנה.


Σχόλια


bottom of page