top of page

עגנון מאחורי המסך והמסכה

ביום ראשון סיימנו סיפור ארוך שהעסיק אותנו 4 מפגשים. עגנון נתן לו שם מוזר - "המשל והנמשל" שהוביל אותנו לחפש את הקשר עם איוב ש"לא היה ולא נברא אלא משל היה". מה גילינו, שבניגוד לאיוב, הסבל האיובי לא משל היה אלא אמת לאמיתה. זוועות חמלניצקי הרשע (1648) חוזרים ונשנים בסיפור ואיתם מצוקות היהודים בגליציה.


בסיפור שפורסם בשנות החמישים המחבר מתמודד עם השואה ונוראותיה, עם המפגשים עם שרידיה הפגועים בגוף ובנפש, על ידי בריחה אל ימים עברו, שלוש מאות שנה אחורה. הקריאה בסיפור מעלה תהייה ואפילו תגובה ביקורתית כלפי המחבר, מה לך ללכת את ימים רחוקים כאשר לפניך עדויות טריות על הגורל היהודי כאן ועכשיו?! זהו עגנון. בורח מהמציאות העכשווית אל כלל ההיסטוריה היהודית. אמרתי, בריחה, או אולי נכון לומר, בחירה.


יתרה מכך, בסיפור זה המספר מתחבא מאחורי כנף מעילו המרוט והדל של שמש בית הכנסת. המספר נותן לו את הקול המרכזי כאשר הוא עצמו מבליח לרגע פה ושם בסיפור. והשמש מספר סיפור מופלא אודות מסע לגהינום כדי להתיר עגונה. האם מצינו בהלכה שעדות היוצאת ממקום זה מתירה עגונות? האם המחבר צוחק עלינו? או אולי צוחק ובוכה. צוחק על המאזינים לשמש ועל הקוראים שהולכים שבי אחר העלילה, ובוכה על גורלן של עגונות ועל המצב המוסרי של העם כי שם בגהינום פגש השמש את סלתה ושמנה של המנהיגות הרבנית המחדשת חידושים של שוא, הררי פילפולים אבל לא מצאה דרך להתיר עגונה מכבליה. ועוד מצויים שם פרנסי העיר וגדוליה המבקשים להם גדולה וכבוד. והעולם הזה, נחרב. כדי לספר זאת, לובש המספר את מסכת השמש העני והזקן שכל דיבורו מעוטף באהבה לרבו באהבת הציבור ובאהבה וחמלה רבה לזוגתו החולה.


משחק המחבואים של המחבר עם קוראיו מצוי בפרקים האחרונים בסיפור. שם מתברר שהמחבר העלה מסך ביננו לבינו. מתחילת המעשה מוקדש מלל רב לחשיבות התפילה הקריאה בתורה והזהירות שלא לדבר בזמן זה. נושא זה היה יקר לליבו של עגנון. הוא מופיע בסיפורים רבים בהקשרים שונים. מן המפורסמות היא שעגנון ראה בתפילה חוויה משמעותית שבה אדם מתחבר אל החלק המטאפיסי שבו, זמן לבירור אקסיזטנציאלי, למפגש בין הרובד האופקי בקיומו לרובד האנכי שבו, השואף כלפי מעלה. עגנון מספר לדוד כנעני מקיבוץ מרחביה שכבר זמן רב לא הלך לבית הכנסת כי בפעם האחרונה שהיה שם "הקב"ה ואני השתעממנו". זו דרך אחרת לומר שתפלות ולא תפילה נמצאה בבית כנסת זה.


הסיפור מוקדש לכאורה לענין התפילה, ובעיקר לעונשם של אלו המזלזלים בכבוד התפילה והקריאה בתורה. הסיפור מטיל אימה בתיאורים הפלסטיים והויזואליים שהם מנת חלקם של הפוגמים בשעת הקדושה. המחבר מדגיש כי יש דין ויש דיין וסופם אל אלו בעונשים כבדים. אבל הקורא שמכיר את עגנון, יקרע את המסך שבנה עגנון לתפארת, ויעמיד את השאלה האמיתית שביסוד הסיפור: אם אמנם יש דין ויש דיין איפה הוא? ובמילים הבאות המחבר מסיים את סיפורו:


"עכשיו שנשרף הפנקס (שתיעד את מאועות חמלניצקי – מ"ש) וחרבה ביטשאטש ונהרגו כמה אלפים מישראל, שהקטן שבהם שקול כנגד גדולי האומות, שראו שיצא שקוץ משומם להחריב את העולם ולא מיחו בידו. מהם מבני עירנו נקברו חיים בקברים שחפרו לעצמם, מהם לא באו לקבורה, מהם שפך עליהם הצורר שמן שריפה ונשרפו אחד אחד אבר אחר אבר.


אם יש דין ויש דיין, שיקום וינקום את נקמתם, "שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו" כמו שכתוב ומתועד בפנקס שנשרף. הגהינום הוא לא אגדה או חזיון סוריאליסטי. הוא כאן ועכשיו, בשואה, במלחמת הקוממיות, במאבק על הקמת המדינה. וממשיך המחבר:


ובכן מאחר שנשרף הפנקס וחרבה ביטשאטש ונשתכחו מעשי ראשונים מפני הצרות האחרונות, אמרתי אני לעצמי, מפני מעשה גיהנם של כל יום עשוי מעשה גיהנם שראה השמש שישתכח, ועם סיפור המעשה - ישתכח כל שיש ללמוד מאותו הסיפור, ובכן אמרתי אני לעצמי, אכתוב את הדברים בספר ואעשה בזה גם זכירה לקהלה קדושה שקידשה את חייה במיתתה, כשם שקידשו אבותיה את חייהם בתורה שהיא חיינו.


המיסוך העשוי מקדושה מכסה על סערת הנפש של המחבר מול המציאות ההיסטורית שפערה בנפשו מתחיל בין אמונה לכפירה. אם בשנות השלושים הוא נתן להם ביטוי בוטה בסיפורי ספר המעשים בעיקר באמצעות סיפורים בעלי אופן סוריאליסטי, הרי עשרים שנה אחרי, הוא משתמש באמצעים פואטיים אחרים שבהם הוא משיג יצירה בעלת רבדים רבים של משמעות, וכל אחד יקרא בה בהתאם לרוחו, לכלים שבידו, למה שנפשו מבקשת.


יש שיראו בסיפור זה, מעשה שראוי לקרוא בו בישיבת מיר ופונביז', ומה לה ולאדם שרחוק מטקס התפילה. אחרים יראו בו סיפור ביקורת חברתי, ואני רואה מאחורי המילים והעלילה, נפש מיוסרת התוהה על הגורל היהודי בגלות, הבאה חשבון עם הדיין ומעמידה לו ולנו שאלה ענקית בלשון מודרנית כהמשך לאיוב. עצם קיומה של השאלה הוא המעשה האנושי של האדם המשכיל. יחד עם זאת ולמרות הכל, מעמידה עולם של תפילה שהיא ביטוי לזהות יהודית ולהמשכיות, ולא פחות גם ביטוי של התנגדות לרוע ובחירה באנושיות.


תפילה

מילים: לאה גולדברג (מתוך "שירי סוף הדרך")

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל, עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.





bottom of page