top of page

עדות – עגנון וביתו במאורעות תרפ"ט

התמונות מעכו לוד וטבריה החזירו אל שולחני את הספר "מעצמי אל עצמי". בהתרגשות פתחתי בעמ' 399 וקראתי "בערב שבת בבוקר בא אצלי מזכיר השכונה תלפיות ואמר לי מבקשים אותך שתצא לשמור על השכונה, כי כל השומרים עייפים." אם חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה בשעת מלחמת חובה, מתברר שגם הסופר צריך להניח את עטו. וממשיך הסופר "הצצתי בפניו בתמיהה. כל הענין היה בעיני כמין שחוק, וקשה היה לי לבטל שעה אחת מעבודתי." זו הפתיחה למכתב שכתב עגנון אל מיטיבו ואיש חסדו שלמה זלמן שוקן לאחר פרעות תרפ"ט.


כדרכו, עגנון מספר סיפור אישי שיש בו את עוצמת הארועים ללא השתפכות מילולית ופאתוס. הוא בורר את התמונות ואת המילים עליהם הן תעלינה, ואלו מדודות ושקולות, ואף אני אשתדל ללכת בעקבותיו ולהביא את דבריו בסגנונו. מעט המכיל את המרובה.


המכתב ארוך ביותר ומפורט. בהפתעה עלו הערבים על רחובות השכונה ועל בתי היהודים. השמועות על מעשי פורענות במקומות אחרים הלכו לפני הפורעים טרם הגיעם, אבל "בין אנשי תלפיות היו אופטימיסטים הרבה שאמרו אי אפשר שיבואו ערביים לתלפיות, סוף סוף הרבה מהם מתפרנסים מתלפיות." בעלי ההיגיון שאין להם אלא הגיונם הלא-מקושר למראה עיניים ומשמע אזניים, ממשיכים לנסוע במסלול הישן. היריות מזעזעות את האויר, הכל נמלטים לבית גורדון מנהל בנק אפ"ק. עגנון שמח שאשתו וילדיו שוהים באותם הימים בבת גלים שליד חיפה. אבל הוא דואג לעוזרת שנמצאת בבית לבד ומגייס את הדימיון המפורסם שלו כדי להקל ממנו את הדאגה לה: "אני עשיתי כל מיני קומבינציות איך הצעירה הזאת תתחבא ואיך תציל את עצמה." עוד שם ד"ר קלויזנר המפורסם והעוזרת בביתו, שבדרכה לבית כדי להכינו עבור אדוניה נפצעה וצעקה "הצילו! עזרה! אני מתה!...אני עניה אמי צריכה להרויח, אם אין לי יד איני יכולה לעבוד, אני אמות ברעה, הוי אמא, אמא." צעקותיה, צערה ודאגותיה אינם מרפים מעגנון לאורך המכתב. את זה היה חשוב לו להנציח לפני הגביר בעל המשרתים הרבים. על זאת לא תקראו בספרי ההיסטוריה המתעדים את מאורעות תרפ"ט.

בהזדמנות ראשונה הוא נכנס הביתה "מלאתי שני ילקוטים קטנים, ילקוט אחד בכתבי ידי ובילקוט אחד שמתי שני כתבי יד חשובים מאוד...הצעירה (העוזרת) עמדה לקחת כלי כסף ואני גערתי בה." שינוי ביחס לחומר מתחולל בו וגם באשתו כפי שספרה לי בתם אמונה. הפורענויות שבאות עליהם גורמים להסתפקות במועט וביטול כל צורך שאינו הכרחי לגוף ולקיום.


"וחשבתי הנה יש לי הארכיון היותר גדול שבעולם לתולדות ארץ ישראל, כמה עמל השקעתי לסדרו ועכשיו ירד לטימיון." רעיון יצירתי עולה בדעתו, לשכנע את האנגלים אותם הוא מכנה בשם 'האוקספורדים' להציל את הארכיון תמורת מעשר עבור אוקספורד, אלא ש"כל זמן שהארכיון שייך לי, אין לי רשות לייחד עליו את הדיבור בזמן שכל הציבור בצרה גדולה. אבל למה אאריך בדברים כאלה בזמן שהיריות מתגברות והולכות."


המתח שבין צרכי הרוח לבסיס הקיום האנושי ניכר מעדותו, עם זאת עגנון מקפיד לשמור על סדר עדיפות ברור. תאור מצב הבית כפי שמצאו עת הגיע עם ליווי להציל עוד מהנותר, קצר ותמציתי, "סוף סוף הגעתי הביתה. הדלתות היו פתוחות ובבית הרס וחורבן. לא ידעתי מה לעשות תחילה...הוצאתי כתב יד ילקוט תימן שהוא יחיד בעולם וכן פירוש על אבות כתב יד שנכתב לפני ארבע מאות שנה וחובר על ידי תלמיד הרא"ש ז"ל ומגילת סרגוסוס כתב יד וכן לקחתי כמה כתבים מן הארכיון." עגנון בוחר כתבים יקרי ערך לא רק מצד ערכם הכספי אלא ובעיקר מצד חשיבות היצירה המצויה בהם, מהתפוצה היהודית לאורך הדורות. אין זה המקום לפרט את תוכנו של כל פרט, הקורא הפעיל מתבקש לסור אל מקורות מידע על מנת להכירם.


עגנון אינו שוכח לספר במכתבו, שכל מאורעות תלפיות הם חלק מכלל גדול, "מה הם כל אותם היסורים כנגד היסורים שסבלו אחינו בחברון ובצפת ובשאר המקומות." ומכאן קצרה הדרך לומר דבר שעד עתה לא נשמע כמותו מפיו, עגנון משמיע הצהרה. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גיטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן חס ושלום אנו אבודים." בשנה זו – 1929, השואה ומושגיה עדיין רחוקים, ועגנון אומר את דברו מעומק הזעזוע שעובר עליו עקב המראות שנגלו לו אחר שפגש את שרידי חברון וצורתם התעוותה עקב הפרעות שפרעו השכנים בגופם ובנפשם.


עגנון מסיים את עדותו ב"רושם הנורא שעתה ההפיכה בביתי...שלושת אלפים ספרים (הרבה קבלתי בירושה מחותני ז"ל) הפוכים ופזורים וקרועים, ומתוך הספרים מנצנצת הגדה עתיקה, כתב יד, ואותיות גדולות מנצנצות מתוכה "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וירא את עונינו", ממש האותיות צעקו מן הדף." כמצוי בסיפוריו, הסיפור גונז בתוך רובד סמוי של טלטלה נפשית בדבר חלקו של היושב במרומים בארועים שכאלו. סערת נפש זו תזין סיפורים שונים, היא תהיה הקרקע שעליה יזרע המחבר את עלילותיו, ממנה הוא יארוג יצירות שיעמידו במרכזן שאלות יסוד עמן מתמודד האדם באשר הוא בכל זמן ומקום.


בסוף 1938 מתפרסמים פרקים מסיפור גדול "אורח נטה ללון", ובמרכזם מעשה האורח החוזר לבוטשאטש מארץ ישראל. האורח מתערה במקום ודומה שאין בכוונתו לשוב לארצו. אילולא נסגר בית המדרש מחוסר משתתפים וכלה כספו של האורח, נראה שלא היה מתעורר לשוב לארץ ישראל. יתרה מכך, את הקורא בפרקים הראשונים מלווה שאלה, מדוע עזב האורח את ארץ ישראל? בנקודת מסויימת מגלה המספר שמאורעות תרפ"ט הם היו העילה לצאתו מהארץ. נדגיש, לא הפחד מן הערבים המבקשים את נפשינו אלא התערערות הביטחון בשיבת ישראל לארצו כחלק מגאולה של העם והארץ, כפיתרון לצרות העם בגלות, כמקום בטוח לגוף ולנפש.


בספר זה שלכתחילה נראה כסיפור אחד מתוך סיפורי הגעגועים לעירו האהובה, חוזר המחבר לברר לעצמו את הקשר שבין העם היהודי לארצו הישנה. זה הברור שכנראה גם דור שלישי ורביעי ידרש אליו כדי לאזור כוח ולעמוד על נפשו, במקום לבחור בברלין ובלונדון.


גם את הסיפור "עם כניסת היום", עגנון פותח במילים "אחרי שהחריבו האויבים את ביתי, לקחתי את בתי הקטנה על זרועותי וברחתי עמה לעיר. בחיפזון ובמנוסה רצתי מנוסת אימים ובהלה לילה ויום, עד שהגעתי שעה קודם חשיכה של ערב יום הכיפורים לחצר בית הכנסת הגדול". כרגע נתעלם מהרבדים הסמליים המצויים בקטע זה ונתייחס רק למימד הפשוט, חורבן ביתו החוזר ונשנה. עגנון מנתב את צרותיו האישיות השלובות עם אלו של עם השב לארצו אל תוך אמנותו, שוזר אותם לחטיבה אחת, כדי לתאר את הקשיים ערב יום הכיפורים לעמוד בפני האל.


אמנם הוא בורח אל בית הכנסת אבל אין בו יכולת לעמוד בתפילה כשאר העם, כי נפשו מטולטלת ומסוערת מאירועי היום. תהליך מורכב של התוודעות לעצמו ולאפשרויות הקיימות ומאמץ רב מושקע עד שהוא מוצא בעצמו, בתוך נפשו מנגינה חדשה בליל היום הקדוש בשנה, ואיתה הוא מתחבר אל כל העם שסביבו.


אלו רק שתי יצירות שאליהן מנתב הסופר את מצוקתו מן הפרעות. ב"שירה" הפורענויות הן חלק בלתי נפרד מהווי ירושלים, באחרות עגנון מסתתר מאחורי משלים, או אולי נכון יותר לומר שולח חיצים שנונים וסאטיריים המגלים משהו אודותיו.


בימים אלו, שבהם המשטרה חסמה את כביש ואדי ערה ורק אותי ונוסעים יהודים הפנתה לנתיבים עוקפים, בהם יושבי עמק יזרעאל צריכים לברור להם בקפדנות את מסלול הנסיעה לעבודה, יהודים חוששים להסב את גבם לשכניהם ועדיין לא הזכרתי את ירי הטילים לרחבי ישראל, מומלץ להרחיב את המבט באמצעות יצירת עגנון שהיא רחוקה משיקולים פוליטיים עכשוויים, לראות את המאורעות בפרספקטיבה של ההיסטוריה הקצרה. מה היא מלמדת אותנו?


Commentaires


bottom of page