השבוע מלאו שנתיים לפטירת הסופר עמוס עוז, וזו הזדמנות להתייחס למפגש המיוחד שהתקיים בינו לבין עגנון, כדוגמא לאופן שבו נגשים ליצירת סופר מוערך במיוחד. מן המפורסמות היא, ההערצה הרבה שרחש עוז הצעיר לעגנון הסופר, דבר שהתבטא בחשיפת רגשותיו על מות אמו בהקדשות שכתב לספריו שנתן לעגנון.
צריך לזכור שבאותם הימים, רואים ביצירת עגנון את "פסגת המעלה של הפרוזה האפית העברית המודרנית", וספרו "תמול שלשום" בו אנו עוסקים בימי שלישי בהרחבה, הוא "הגדול ברומנים של הספרות העברית החדשה ואחד מגדולי הרומנים של ספרות העולם במאה העשרים בכלל". לא נטעה הרבה אם נאמר שעמוס המבוגר השתוקק למקום אליו הגיע עגנון, ובלשונו "במשך שנים אחדות התאמצתי להשתחרר מצילו של עגנון...".
לא נדון כאן באמנותו של עוז, ובודאי שלא במקומה ביחס לגובה שהציב עגנון. אבקש לומר את דברי רק על אודות דברים שאמר וכתב על עגנון, שהם בבחינת גילוי וכיסוי דרכי קריאתו את עגנון, וכאמור אלו ישמשו לנו גם לבחון אחרים ואת עצמנו כקוראים בכלל.
בפתח ספרו "שתיקת השמים" כותב עוז "מחמת קטסטרופה היסטורית, שנתפוררה יהדות מזרח-אירופה, נעשיתי סופר עברי בירושלים. אבל תמיד ראיתי עצמי כמי שנולד ונועד להיות רב באחת מערי גאליציה". זוהי פאראפראזה של עוז על דברי עגנון בנאומו בעת קבלת פרס נובל. טענתו היא שאלו דברי אמת לא פחות מן האמת המצויה בנאום המקורי בו אמר "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס....נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים."
טענתו היא שעגנון נע במתח המיוסר שבין דבר לבין היפוכו-של-דבר, ומתוך המקום הזה, של "אשמת הפציעה הקשה...נעשה עגנון עגנון."
קריאה בעושר סיפורי עגנון – קטנים וגדולים, מפורסמים ונטושים, מאירה הבטים שונים מאלו שמצא עוז כנ"ל. בסיפור המטפחת, בסיפורים הביוגרפיים המצויים בכרך מעצמי אל עצמי, באורח נטה ללון ועוד, ניכרת התמיכה העמוקה שהניח עגנון לדבריו המאוחרים בפרס נובל – 1966. כבר בילדותו ובנעוריו נפשו הולכת שבי אחר ארץ ישראל. יותר מכך, דברי הביקורת החריפים המצויים בעיר ומלואה על עולם הרבנות, והם המשך לסיפורי ביקורת מעודנים שכתב בשנות העשרים, מלמדים שלמרות היכולת הגבוהה שגילה בלימוד התורה, לא ראה עצמו כרב. אדרבא, עגנון הגיע מבית תומך ומסייע שהכשיר אותו לקראת ייעודו כסופר.
יעיד על כך סיפורו שכבר בגיל שמונה וחצי הפריש אותו אביו ממערכת הלימודים הממוסדת, ומאז הוא למד במה שקרוי בימינו "חינוך ביתי" – הרבה מאביו, מאמו ועוד מורים ואנשי שיח בעיירה, ועל כולם, לימוד עצמי. נראה שעיקר הביוגרפיה הפרטית איננה תומכת בדברי עוז, זולת אולי מחלת אמו והפרידה ממנה כדי לעלות ארצה. לזאת ניתן להוסיף, שאף בעלותו ארצה, שפר עליו מזלו ומי מצא תעסוקה, בניגוד לחבריו הרבים בני העלייה השניה שאת מצוקתם תאר בהרחבה בספר תמול שלשום.
נמצא, ש"פציעה קשה", בשונה מעוז, אצל עגנון אין לחפש אותה ברמה האישית אלא במקום אחר. הוא הדבר שמצוי בנאום פרס נובל, הפצע הלאומי שראשיתו בימי טיטוס והוא קיים עד היום הזה. לכתחילה, אילולא פצע זה, כל אדם מישראל ראוי היה לו להיוולד בארץ ישראל כמו כל אנגלי צרפתי או פולני. רק עם ישראל, ילדיו נולדים בצנעא, בוטשאטש, לייפציג, יאסי, סטנבול ועוד. מציאות זו המייצרת חיים מעוותים – לקהילה וליחיד כמצוי בסיפור פשוט, הנדח, מזל דגים, אורח נטה ללון, חנותו של מר לובלין ובעוד רבים אחרים, היא מקור יצירת עגנון.
הקשר ההדוק שבין נפש האמן לנפש האומה מייצר שלושה מעגלי משמעות ביצירותיו: בין אדם לגבוה מעל גבוה (וכל אחד מן הקוראים יתן לו את השם כאוות נפשו), בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו.
דוגמא לכך הם שני הספרים שעגנון נתן להם את השמות "אלו ואלו" ו"על כפות המנעול", שמשמעותם העמוקה מתייחסת לרובד הלאומי, אבל מרבית תוכנם היא עיסוק בהבטים חברתיים של המציאות היהודית בגילגוליה ובמלבושיה השונים והמגוונים כפי שהם מתגלמים במעשיהם של יחידים ובנפשם המיוסרת כמו טוני והרטמן בסיפור "פנים אחרות" או גרשום בסיפור "הנדח".
בשונה מסופרי זמננו בהם הרובד האוניברסלי תופס מקום מרכזי ביצירתם, עגנון מתעסק בגלוי עם הסיפור של האומה הישראלית, ובניגוד למצוי כיום, הוא מדגיש את החיבור והקשר האישי שלו אליה. לה הוא מקדיש את עיקר יצירתו גם כשהיא באה במלבוש חברתי או אקזיסטנציאלי מובהק. וכשהוא משתומם על אלוהים – "פעמים עמדתי בין המתפללים ופעמים בין התוהים" (מתוך "תהילה"), הוא בקשר עמוק אליו הנובע מהחיבור אל כלל האומה הישראלית. שיאו של מהלך רוחני-אמנותי זה מצוי בסיפור "הדום וכסא" לו ראוי להקדיש מאמר נפרד.
עמוס עוז בבקשו את עגנון, הלביש אותו במחלצות עולמו שלו. ההערצה לעגנון מחד, ומאידך הקשיים שמציבה יצירתו לתפיסת עולמו של עוז, גרמו לאחרון להוריד את עגנון אל המישורים המתאימים לערכיו שלו, במקום להציב מראש את הגבולות והמגבלות הקיימים במפגש בין הצעיר לגדול ממנו, ולהאיר את הפערים בין שני עולמות רוחניים. אלו שני מרכיבים שצריך הקורא להעמיד לפניו בבואו לקרוא יצירה ספרותית איכותית בכלל, ואת עגנון בפרט.
Comentarios