על גבורה ואיפוק

גבר צעיר נוסע ברכבו. המזגן צמצם עצמו והותיר את החלל הפנוי לחום השמש. החלונות פתוחים. מאחור שני זאטוטים חגורים בכסאותיהם. לימינו אשתו הצעירה. רגע לפני צאתם לדרך ארוכה הם מקבלים על עצמם שלא לכעוס. ואז הופיע השטן בדמות נהג שאילץ את האבא הצעיר לרדת לשוליים פעם אחת ועוד פעם. ובשלישית, לא התאפק והראה לנהג המתעלל חלק מאצבעותיו. האחרון בחמת זעם, עצר את רכבו יצא ממנו ונגש אל האבא שאף הוא עצר בשוליים. איש גבה קומה רחב כתפיים עם מברג ארוך בידו ניגש את החלון. הגבר הצעיר שמאחוריו שנים של אימוני קראטה וכבר באמתחתו סדנאות בהגנה עצמית שהעניק לגופים נכבדים, נשאר ברכב ולא יצא. וכשהאיש עם המברג דרש 'תתנצל', בנחת הוא אמר ' אני מתנצל' 'אני מתנצל'. הלך ההוא לדרכו והאב עם אשתו ובניו נסעו ובאו אל משפחתם שלמים ובריאים.

את הסיפור הזה שמעתי בסופו של שבוע שבו גילינו את מידת האיפוק והגבורה ביצירת עגנון הלובשת צורות שונות בכיוונים שונים.

בראשון, פגשנו את טוני הרטמן ב"פנים מאירות", זו שבידה גט ולאורך כל הסיפור כאשר גרשוה מדבר, מספר את סיפור חייו, חייהם. היא מקשיבה לו הקשבת הלב. מאופקת ברגשותיה ואינה מנהלת את מלחמותיה לשווא בסגנון 'אמרתי לך...אתה אשם ש..'. ברגישות רבה, באיפוק היא מאפשרת לו לעבור תהליך של ברור תשובה וכניסה לשינוי. ובאותן המידות נוקט המחבר בתאור סערת הנפש המתחוללת בנפשו של מיכאל הרטמן. הצורה והתוכן – חד הם.

בשלישי, פגשנו את האכרים של העליה הראשונה אשר ניצבו כבעלי אחוזות ברוסיה ומגלביהם בידיהם מול היחפנים הרעבים בני העלייה השניה. האחרונים נהגו בהם בגבורת האיפוק. עלובים חזרו לחדריהם – מהם נפרדו מחלום עבודת האדמה וחזרו ליפו להיות בעלי מלאכה כמו יצחק קומר, אחרים ורבים עזבו את הארץ, ומעטים דבקו ביעדם ועלו למושבות הגליל להצטרף לקבוצה. לא כמו שלמדנו לבגרות מספר עגנון – כעד ראיה – את ספור הימים ההם. לא הירואיות היתה בהם, אלא מצד אחד גאוות עבד כי ימלוך של יהודים שזכו להידמות לאיכרים הגויים בארץ ישראל ומצד שני צעירים המחפשים את ייעודם ויעדם יחד עם פת לחם.

בתאור האיכרים, המחבר נמצא בין איפוק בתאוריו לבין גילוי וחשיפת ערוותו של 'הישוב הישן' ביהודה מול החדש.

וברביעי בבוקר, פגשנו את עגנון בבוטשאטש, כמעט משוחרר מכל עקבה כאשר הוא מספר את סיפורה של המנהיגות הבוטשאטשית, הטעונה ביחסי איבה טינה ונקמה. אקטואליה במיטבה. הסיפור מתסיס את הקורא, ומי שמכיר שביסוד המעשה בפרק "הנגלות והנסתרות" מצוי פסוק מתוך ספר עמוס, מבין שעגנון בדרכיו המתוחכמות מעורר אותנו למקום הזה.

רביעי אחר הצהריים, אנחנו כבר בשלים להכיר שאף "השלווה המדומה" כפי שניסח קורצוויל נעלמת כאשר עגנון בא לעסוק בנושאים שהם מ"שורש נשמתו". אחד מהם הוא האמנות בכלל והשירה בפרט. כאן הותר הרסן והעט כותבת ואין מי שיעצור – "כדויד עשו חשבו להם כלי שיר". משוררים וסופרים נחלקים לשני טורים - "נבלי שמים" ונבלי בהמה". אלו שכתיבתם בחינת נגינת נבל השמים, ואלו שיצירתם הם בבחינת נבלה וטרפה. ביצירה זו אין איפוק. ממש מתעוררת ההשוואה לדיון בימים אלו על טיבה של התרבות, מי היא שזו הראויה לתמיכה והחזקה בשעת משבר, ומי ראוי לה לדעוך בהזדמנות שנקרתה לנו. איזו אמנות ותרבות היא צורך הנפש והרוח ואיזו היא לצורך עושיה, לעשיית ממון, מושב ליצים גרידא.

האם האימפלוסיביות השתלטה על המחבר, או כתיבה מדעת? דמני שלא אטעה אם הפעם בחר המחבר לאחוז במידת הגבורה ולוותר על האיפוק. הגבורה לומר דברים קשים ולספוג אש צולבת. כל שנותר לנו הוא לתהות, על מה ולמה חרג האיש ממידתו, לשם מה ראוי לו לאדם להניח בצד את האיפוק ולשלוח ידו לקרב. בכך נעסוק במפגש הזומזומי ביום ראשון בשעה שש. עד אז, נמשיך עוד ללמוד ולהכשיר כלים על מנת להבין את יצירת עגנון – רב אמן, שהקורא בו צריך להכשיר עצמו יום יום כדי שיהיו בידו הכלים לעסוק בו.

שבת שלום.