ליל טו בשבט נפתח ביין וסיפור עגנוני: שלושה זקנים על שפת ימה של יפו משוחחים על העלייה לארץ, ציפיות אכזבות ותשוקות כמוסות. הזמן נגמר ואני נותרתי עם חצי תאוותי בידי, לדון בבחירה של עגנון בשלושה זקנים. תגידו, עליית זקנים לארץ היא תופעה היסטורית מאז ועד היום. בני אדם שצברו נכסים ובססו את מצבם הכלכלי נהנים יותר בארץ הנדחת מהמקומות הקדושים, מהרוחניות העולה ומתפשטת בכל ליל שישי מכל בתי ישראל שיושבים לסעודת שישי וחלות מציצות אליהם. נראה שהעדר דאגות יומיומיות יסייע למפגש עם זיו השכינה שחזרה לארץ אחרי גלות ארוכה.
אנחנו כבר מכירים את עגנון, לא סיבות היסטוריות יחייבו את האמן. אלו רק פיגומים שעליהם מרכיב הסופר את רעיונותיו. יש שמסתפקים בהתבוננות קלה על הפיגומים וממשיכים הלאה בעקבות העלילה לתור אחר צפונותיה, ויש שיודעים שעגנון מקפיד בבחירת כל מילה, והוא מודד ושוקל כל משפט וכל פסקה, ולכן כל בחירה מושכת אחריה עיון. כך, בבואו לספר על אישה שחיה בצל דיכוי על ידי בעלה, כמצוי בסיפור "הרופא וגרושתו" הוא בוחר ברופא. אדם משכיל, איש מדע שנשבע לרפא את הכל, והנה דוקא באשתו הוא פוגע אנושות על לכדי פגיעה בכושר העבודה שלה ובבריאותה. כך כאשר עגנון בוחר בזקן, והוא עצמו בן 38 שנים בלבד, מה הוא מבקש לומר?
התפיסה המקובלת רואה בזקן אדם שהולך אל קיצו מאחר וכבר חלפו עברו שנות עשייתו ותרומתו לעולם. עיקר זמנו על שפת הים – מרחבי הקץ האינסופיים תוך שהוא נהנה מתנועת המים המערסלים אותו כתינוק ודיו בכך. דרך זו לבלות את שארית היום מביאה לידי נימנום או לחילופין לתחושת אבדן ערך, ומכאן קצרה הדרך למרה שחורה, מרירות והעדר שמחה ומאור פנים.
התלונה העיקרית היא העדר תחושת קדושה בארץ. הזקן מסתובב בארץ ומצפה לחוש את ליפוף הקדושה עליו כצעיף קאשמירי המלפף את צוארו ומענג אותו מעין עולם הבא. היכן הם הניצוצות שסיפרו לנו עליהם? ואני שואלת אותכם קוראי היקרים, כשאתם מהלכים בארץ (זוכרים? זה היה בעידן טרום- קורונה לפני שהפרסומות קראו לנו להשאר בבית) איזה רגש מלווה אותכם? או אולי נכון יותר להרהר, באילו רגעים, ובאיזה מקום חוויתם רגע של קדושה, ניצוצות של התעלות רוחנית? מוזמנים לכתוב למטה.
בספר הנפלא "אורח נטה ללון" שבקרוב נעסוק בו במפגשי הקתדרה, מספר עגנון על הזקן ר' שלמה שעלה לרמת רחל שם נמצא נכדו התינוק ובנו שנהרג בידי הפורעים הערביים. והוא מאושר. האדמה, החברים הצעירים, הנוף - תצפית להר הבית, וגילוי מחדש של המצוות התלויות בארץ. על הנלבבים שבאו לירושלים בסיפור "בלבב ימים" נאמר "בכל שעה ושעה אור חדש מתחדש עליהם. ולא אורו של זה כאורו של זה."
וביתר פירוט הוא כותב בשלב מאוחר בחייו, "מרובים הם הדברים שמתגלים לעינו של אדם עם השכמת הבוקר. מהם קבועים ועומדים מברייתו של עולם, מהם חדשים לבקרים, ואף אותם שקבועים – מתחדשים בכל יום תמיד, ואין חידושו של אתמול כחידושו של היום, ואין חידושו של מחר כחידושו של היום..."
האדם – בין אם הוא צעיר בוגר או זקן, נחשף באותה המידה לגילויים של הבריאה. ראיית הדברים תלוייה בהתפעמות הנפש. יש והצעירים עסוקים במרדף אחר הנאות החיים, והבוגר רדוף על ידי צרכי בני ביתו ודוקא הזקן שעשוי להיות משוחרר מכל אלו, הוא הנותר להבחין בגילויי החידוש של הבריאה. זקן וזקנה המתרגשים עדיין מאחיזת ידיים יביטו אל הירח הנאבק לצאת מבעד לעננים, ומאבקו ישרה עליהם ברכה במאבקי חיים שעומדים בפניהם.
יתרה מכך, עגנון משתמש בביטוי הקבלי ניצוצות הקדושה. לא מדובר בניצוצות בצורת כוכבים המלווים את פיטר פן או מרי פופינס. בתפיסה הקבלית לאדם יש חלק מרכזי בהוויתם של הניצוצות, ביכולת ליצור אותם להרבות אותם בעולם ולהרגיש את מהותם. וכאן אומר עגנון את עיקר דברו על הזיקנה: בענין זה לא שונים זקן וזקנה מצעירים מהם, אלא אדרבא, להם יש יכולת גבוהה יותר להעשיר את העולם בניצוצות של טוב, קדושה וברכה, הנובעים מניסיון חייהם, מרוחב הדעת, מעומק ההתבוננות בקיום האנושי ויחסיו עם בורא עולם.
על הקשר המיוחד שבין יופי הבריאה והזיקנה נמצא בסיפור ביער ובעיר:
מי יספר כל מה שראו עיני ושמעו אזני בין אילנות שביער. שמים וארץ, אילנות ודשאים, כמהים ופטריות, ציצים ופרחים, צפרים וצפוריות מתעסקים ועומדים מקיצת הבוקר ועד שינת הלילה לפאר את העולם, אלו בגוונים נאים ואלו בקולות נאים, וכל שעה נאה מחברתה, כאומנים שכל זמן שמזקינים מתמחים במלאכתם.
החיבור מעמיק לגבהים:
מוסיף עליהם האור שבין שמים לארץ, דומה שהוא ירקרק והוא כחלחל, כחלחל והוא ירקרק, נמשך כזהב שחוט ונטוה כחוטים. מוסיפה עליהם הרוח. פורשת היא לעצמה לטייל יחידה, כיון שהיא יוצאת מיד כל יצורי עולם מתלווים עמה...
הרוח המטיילת היא כמובן "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". סודות בראשית.
אם בהגות העולם מדגישים את קרבת המוות כמקור מרכזי להשראה, את החידלון הכרוך בזה, האימה ופחד, ומנגד הכניעה כמנועים המפעילים את האדם בכלל ואת האמנות בפרט, עגנון ביצירות רבות מדגיש את הפוטנציאל הטמון באדם כל עוד הוא חי לפעול בתוך העולם, לשנות, ליצור ולחולל קדושה:
שבכל יום ויום ובכל עת ובכל שעה הקב"ה מחדש מעשה בראשית, וכל חידוש וחידוש – חידוש לעצמו, שאין כיוצא בו מיום שנברא העולם ועד לימות המשיח.
האדם שנברא בצלם אלוקים, עד רגע עצימת עיניו הוא נושא את עינו לבורא כמודל לחיקוי. ואם אלוקים מחדש בכל יום מעשה בראשית, גם האדם - הזקן והזקנה עשויים לחדש בכל יום דבר שלא היה ולא נשמע כמותו מראשית הבריאה ועד סופה האוטופי – ימות המשיח.
עגנון הגדיל לומר, שכל חידוש הוא יחיד שלא היה כמותו ולא יהיה בלתו. אם כך, עתה ראוי לחזור לשלושת הזקנים שישבו על שפת ימה של יפו. עגנון קורא להם להפסיק את הישיבה מתוך "עצלות שהיתה בהם" ולהבין שגם כעת יש להם חשיבות, יש להם תפקיד ומשמעות גדולה בעולם. כל אחד מהם – הוא העולם, הוא מאורו של עולם.
Comentarios