"תהילה" ומשמעות החיים בימי הקורונה.

מן המפורסמות הוא הדיאלוג הסמוי והגלוי המתקיים בין עגנון לקפקא. בטירה וכן בסיפור המשפט, בין השאר מצוי במרכז היחיד הנשלט על ידי הרשות המגלגלת אותו כעלה נידף ברוח ביום שלג. אבדן היכולת לשלוט בגורלו מותירה את האדם נטול משמעות קיומית. האפשרות של הרשות להתעלל באדם – בין אם זו ביורוקטיה, או גורל או רשות שמימית, נוטלת מן האדם את החיוניות הנדרשת לקיומו, את הרצון לחולל את חייו, לבחור, להכריע, ליצור, לפתח.

עגנון, אחרי קפקא – ובכך תרומתו של סופר זה ליצירת עגנון – מחפש את הדרך לשחרר את האדם מתלות ברשות, להחזיר לאדם את השליטה על אושרו ומצבו הנפשי-הרוחני. החיפוש אחר השבת האמון של האדם בעצמו היתה קריטית לאחר השואה שבה לא היה אבק משל או מטאפורה לתאור מצבו של האדם, אלא כמו בסיפור הקפקאי הגלגול, האדם נעשה ממש סבון, עשן מיתמר מארובות, דומן על פני האדמה ועוד.

לשם כך כותב עגנון את תהילה. זו הזקנה מירושלים. ובסיפור זה נלכדו מספר ציפורים. עגנון מבקש להשיב את התקווה לאדם בכל זמן ובכל מקום המתמודד עם חורבן ומשבר בחייו הפרטיים. מחד, תהילה היא סיפור עלילותיו של אדם, אחד מרבים. עם זאת היא סיפור יהודי מובהק. החבילה שמוטלת על גבה של תהילה כבדה, כסבלם של שרידי השואה שאיבדו את עולמם, ומשפחות הנופלים במלחמת השחרור. כך תהילה שכלה את שני בניה במיתות שונות ומשונות, את בתה שהשתמדה ובעלה שחלה ומת במסעו לבקש סליחה מאהוב ליבה של אשתו. באמצעות הסיפור העברי, הירושלמי, עגנון מחבר את הכאב האישי, את כאבם של הניצולים אל ירושלים כאומר להם, ירושלים הולכת ונגאלת, לובשת שכונות חדשות, חכם שמערה את חידושיו, סופר שכותב בקסת חדשה. כך, התורכים היו וחלפו, הבריטים גם הם כבר אינם ובזמן כתיבת המעשה יושב המחבר במדינת היהודים.

ירושלים ותהילה חד הם. לבשו עוז והם מאירים את המביט בהם באור יקרות עד כדי כך שמרבית הקוראים בתהילה שוכחים את צרותיה וזוכרים את היותה זקנה עם "זריזות של עלמות". איך הצליח המחבר להטות את זיכרון קוראיו מצרותיה של תהילה? וכך היא מספרת:

"יום אחד השכים בננו לבית המדרש. מצא שם אדם לבוש תכריכים כמת. אותו מת לא היה מת, אבל מטורף רחמנא ליצלן שהיה עושה מעשים משונים. נבעת הילד ונשמטה נפשו ממנו. בקושי החזירוהו לחיים. לחיים ולא לחיים ארוכים. מכאן ואילך היה דועך והולך כנר נשמה עם תפילת נעילה. לא הספיק להניח תפילין עד שהוציא נשמתו ומת. ....

לאחר שתי שנים הגיע אחיו למצוות. הגיע ולא הגיע. מעשה והלך עם חבריו ליערה של עירנו להביא ענפים לחג השבועות. עם שהם ביער הניחם והלך אצל הסופר לראות את תפיליו ושוב לא חזר. סבורים היינו צוענים חטפוהו, שראו להקה של צוענים עוברת בעיר. אחר ימים מצאו את גופו מושלך בתוך הבצה הגדולה שאצל היער, וידענו שתעה הילד בדרך ונפל לתוך הבצה. שני ילדים שמתו מיתה משונה, חסרת פשר, אקראית.

עגנון מרחיק לכת מקפקא ומציג את המציאות הקפקאית כהוויה מבעיתה, מערערת עד היסוד את הביטחון של האדם במעשיו, בתוכניותיו, בקיומו. לכן, בתאור של תהילה בירושלים, אני רואה את תשובת עגנון לקפקא. ברגע שבחרה האם השכולה והאלמנה לעלות לארץ עם כספה וזהבה, ולהחליף את חיי המסחר בנתינה, עזרה לזולת, צדקה וחסד, היא מחזירה את השליטה על חייה לידיה. היא בוחרת בחיים של משמעות מול השרירותיות של האסונות שבאו עליה בזה אחר זה, בחיים שיש בהם הרחבת האור בעולם שחשך בעדה אחרי כל אסון, כפי שמספר החכם : "צדקת היא, צדקת, פשוטה כמשמעה. ואם בא לידך לראותה לך אצלה. אבל מסופקני אם תמצא אותה בביתה, או שמבקרת חולים או שמכבדת ומרביצה לפני חשוכי מרפא או שהלכה לשם מצוה אחרת שאין לה דורשים. ואולי אפשר שתמצא אותה בביתה, שבין מצוה למצוה היא נכנסת ובאה לביתה ויושבת ומתקנת פוזמקאות ובגדים ליתומים עניים. לשעבר שהיתה עשירה עשתה צדקה בממונה ועכשיו שלא נשתייר לה אלא שירי שיירים כדי מזונותיה המצומצמים עושה היא צדקה בגופה."

עגנון אינו נכנס לויכוח על אודות הרשות העליונה ומעשיה בעולם התחתון. (רמז קל בכיוון זה מצוי במשפט "פעמים עמדתי בין התוהים ופעמים בין המתפללים.") עיקר עניינו הוא בתאור מעשי האדם המחוללים את עלילותיו.

אם ניטשה בחר לתאר עולם ללא אלוקים והרחיב בתפקיד של האדם החדש המנהיג את העולם, וקפקא בא וערער גם את הביטחון שבזה והציג עולם ללא אלוהים ובני אדם כחרקים, עגנון שלאחר השואה שהראתה לנו איך נראה עולם קפקאי, מציע דרך חלופית להתנהלות בעולם ולה שני מוקדים: האחד, ארץ ישראל באמצעותה מעמיק היהודי אל שורשיו הרוחניים התרבותיים ההיסטוריים. השני, באחראיות לזולת המקיף את האדם, בחיים של חסד, עשיית טוב לסביבותיך. בזה כל בני האדם שווים. כולם יכולים לעשות טוב לאחר ולהעניק משמעות לקיומם. חיים של משמעות מעניקים לתהילה אריכות ימים. נמצא שמשמעות בחיים היא אינה דבר שמחפשים אחריו אלא יוצרים אותו.

וכשאני כותבת מילים אלו, אני רואה לנגד עיני את סבתא שכטר מירושלים. בת 90 נעימת פנים רוקדת בחתונת נכדתה. חוללתי סביבה, סביב האשה שעשתה את המסע מאושוויץ לבברגן בלזן. עבורי, היא תהילה ואחרים ואחרות כמוה. להיות תהילה – זו בחירה.

בשנה זו שבה מלאו 70 שנה לפרסום תהילה וצאתה לאור העולם אוסיף, בבית הספר מבזבזים המורים את האנרגיה של תלמידיהם על השוואות, צורות ותיאוריות ספרותיות. דומני שאם במקום זאת יבקשו מן התלמידים ללקט מתוך הסיפור את עושר מעשיה הטובים של תהילה, ויציעו לאמץ אחד מאלו למשך שבוע או חודש ימים, יזכו התלמידים לזכור את הסיפור ובעיקר להפנים משהו מדרכה של תהילה. במקום עוד יצירה ספרותית שיש להתייגע עליה, תהילה היא נכס להעצמה וחיזוק לשעת משבר.