שמתם לב שילד פותח את הערב החגיגי והמיוחד עבורו טרחנו השתדלנו והשקענו? מיד אחר הקידוש, פתיחה בכל סעודה משמעותית בסדר היום של עמנו – שבת וחג, קופץ ילד על הכסא ושר בקול גדול, ואין מוחה בידו, שהרי מאז היותו בן שנה טורחים עליו אביו אמו ללמדו לצווח את ארבע הקושיות ופניהם מאירות כזוהר השמים מחוץ לבית. רק אחרי שירת הילד יתחיל סדר 'מגיד' ויוביל את הערב והמסובים אל אכילת הכרפס, מרור מצה ואל השירה המשותפת.
רבים עסקו בסדר זה, השובר את המנהג המקובל, את הסדר של כל השנה. פרנץ רוזנצוויג שגדל בלב ליבה של היהדות הגרמנית המתבוללת כתב: "ובלילה הזה אשר "נתנה מכל הלילות" בולטת החירות גם בזה, שזכות הגיבור ניתנת לראשונה דוקא לילד הצעיר שבחבורה. ואבי הבית מכלכל את דבריו לפי הטף, לפי דרכו והבנתו...". הדרישה מן האב החכם, הנבון, המשכיל עם תואר רבנות מכובד או פרופסורה מאוניברסיטת עילית היא להתייחס ביום הזה אל הילד הקטן, ואל כל הסובבים אותם על פי היכולת והכלים הרוחניים שבידי כל אחד ואחת. זוהי חרות. לראות כל אחד, להנכיח אותו – זה חרות. ועם זאת, להקשיב בהמשך לאב המספר ביציאת מצרים – זה צידה השני של החרות המגיעה לשיאה ב"פיזמונים המרחפים בין סוד ה' בגאולת נחלתו...אז רק אז נעלם סולם המשטר...ומעתה כל המסובים מתלכדין לחטיבה אחת של חברים שווי ומשותפים בכל."
ליל הסדר, בשונה מפורים שכולו אימפרוביזציה – זולת ארבע מצוות, נדרשת עשייה ייצוגית, כל פרט הוא סמל הטוען עליו משמעויות רבות, המתפתחות ומתרבות מבית לבית, מתקופה לתקופה, מדור לדור.
בתוך המציאות הישראלית העכשווית, בהשראת עגנון, אני רואה בתהליך הנ"ל עוד. סיפור "הבית" המצוי בכרך סמוך ונראה מעלה לפנינו משפחה שהשלימה את ההכנות לחג ערב לפני כניסתו. לאחר כניסת החג וטרם תחילת הסדר, מתגלה שהילדים לא שרפו כראוי את החמץ ועל כן פוסק האב שעליהם לעזוב את הבית והם יוצאים מן הבית הנאה המוכן לחג אל הרחוב ושומעים את השירה מכל הבתים עד הגיעם לאכסניא שם יעשו את החג. בליבו של הסיפור עומד החמץ, זה החמץ שבליבו של האב, בנפשו. המציאות קשה ומערערת את הביטחון והאמונה. פורעים בתוך ביתו, בכל מקום. בין אם הוא בארץ ישראל ובין אם הוא מעבר לים. מאז ומתמיד ועד היום. הזמן מיוצג על ידי הילד הערבי, אדמוני עם עיניים הכחולות המספרות על שורשיו מימות הצלבנים.
במצב רוחני מעורער האב בורח מתפקידו אל הרחוב. אל מקום בו מישהו אחר ינהל ויוביל את הסדר. ובזה דומני עגנון בשנת 1935 מאיר לדורו ענין הנאמר באופן גלוי בספר אורח נטה ללון שחגי ישראל הם "זמן לחשבון נפש". דומני שעגנון אומר שהנחלת מסורת ותרבות לא יכולה להופיע על מסד רוחני רעוע שאינו מבורר כראוי.
אז מה אנחנו עושים? מספרים על ראשית ישראל באמצעות מבנה הסדר: בצאת ישראל ממצרים – יצאו אל המדבר, אל הבלתי ידוע. הרצון לצאת מעבדות היה מנוע לתנועה. זהו שלב הילדות. אחר כך, מעמד הר סיני – קבלת היעד והיעוד בחיים. שלב הנעורים. הרבה מרץ, שאיפות, חלומות, פתיחת אופקים חדשים. אחר כך, כניסה לארץ ישראל – זה שלב העשייה וההתמודדות. כאן נדרש תהליך ארוך של גיבוש פרקטיקות מימוש לייעוד. ובתהליך יש נפילות ומעידות וכשלונות מהם מתעצב העם. היכולת להחזיק מעמד בכל הנסיונות האלו, הוא לזכור ולהדק את הקשר עם הייעוד, ולחגי ישראל תפקיד מרכזי בזאת.
וכך ביתר חריפות כותב עגנו בסוף הסיפור, "לומר לך, שלא די לו לאדם שיושב בארץ ישראל, אלא שיש לו לבקש על עצמו שיהא בן חורין." רבים הגיעו לארץ ובזה חשבו שהשיגו את פסגת מאווי ההיסטוריה היהודית, מה שלא זכו אבותיהם אלפיים שנה. ולא די בכך. מתוך כלל פרטי הסיפור אני שומעת, בן חורין עושה את הפסח לא בגלל השולחן ערוך, וגם לא מסיבות היסטוריות-תרבותיות, אלא משום הכרת ערך הדבר עצמו, ערך החירות הטמון בחג, מתוך רצון, בחירה אישית והתחברות עמוקה אל החירות, שלו עצמו ושל עמו.
ביטוי לחרות זו מצאתי בדבריה של עדי רבינוביץ'-בדין, מדריכה ביד ושם שהציגה במפגש שהתקיים בקתדרה ללימודי עגנון עדויות מחגיגת הסדר במחנות ובגטאות, ובאחת מהן אמרה נערה לחברותיה "נפעיל את כוח הדמיון שלנו בזמן אכילת מצות, וכשצריך לשתות יין נלקק את שפתינו...כל אחת תדליק בלבה את נרות החג ותברך עליהם."
מן העדויות עולה שהחירות הרוחנית המשיכה ללוות אנשים שניטלה מהם החירות על הזמן והמקום. תמצית מהותו של חג הפסח העניקה להם מרחב נשימה, עילת קיום. איך מכינים אומה שלמה לקראת מצבים שכאלו? אסתייע בדברי הכוזרי למלך:
"למן אותו היום שהביאני המלך אל ארמונו ורוממני ממעמדי, לא שכחתי את תקופת היותי רועה צאן. פעמיים בכל יום אני נכנס לחדר זה, לזכור את התרמיל והמקל וחליל הרועים, כדי שלא תזוח דעתי עלי, ולמען אדע מהיכן באתי וכמה טובות אני חייב למלך....לכן בפסח עושים אנו זכר ליציאת מצרים בפסח מצה ומרור. הפסח – אות לגאולה, והמצה, שהיא לחם עוני עם מרירות המרור – הם כתרמיל הרועה ומטהו, כדי שלא תזוח דעתנו בחרותנו, ונכיר טובה לאלוקינו."
כדי להשיג את העמדה הנפשית הזו גם בימינו, ימים של שובע וביטחון, כיפת ברזל, צוללות טילי חץ וחיסונים, אנחנו עושים פסח - מספרים סיפור, שואלים שאלות, אוכלים, שרים ומודים.
מלתי אני את בני
אל כלל הסיפור היהודי
לדורותיו עד הלום. / יונדב קפלון
Comments