עגנון מדליק תמרור אזהרה
שאלה שמהדהדת בחלל העולם היהודי זה אלפיים שנה עומדת בבסיס סיפורים רבים ביצירת עגנון. חז"ל שאלו "על מה חרבה ירושלים?" ושאלה זו עמדה במרכז הדיונים והשיח אודות מצבה המוסרי והערכי של הקהילה היהודית לדורותיה בכל מקום שבו היא מתקיימת. יותר ממה שבאה השאלה להתעמת עם העבר, היא עוררה את ההתבוננות על ההווה וביקשה את השינויים הנדרשים מכל יחיד וקהילה באשר הם שם. דורות ישבו וקראו את הסיפורים אודות קמצא ובר קמצא, חכמים ומנהיגים מפורסמים ושלל דמויות ססגוניות שהמשותף להם התנהלות מוסרית לקויה, שהם אלו שהחריבו את ירושלים. חלקם של טיטוס והרומאים שקע באפילה ונטל חלק מצומצם ביותר בשלל הגורמים שהחריבו את העיר ושלחו את בניה לגלות ארוכה.
שמואל יוסף עגנון כנראה הרגיש במגמה הרעיונית של חז"ל ומראשית דרכו הספרותית הוא נותן ייצוג מכובד לענייני המוסר בעיירת הולדתו היא בוטשאטש, אבל יותר מכל נראה שהעסיק אותו המוטיב המרכזי שהחריב את ירושלים וזה מחלוקת ושנאת חינם. ב- 1916 והוא בן 29 הוא מתחיל לכתוב את הסיפור "הנדח" הפותח בתמונה הקשה של הפרנס היהודי שמגרש מהעיירה בסיוע הפריץ עדת חסידים בערב שבת אל היער, אל הכפור והאדמה הרוויה גשם. ב -1920 הוא מתאר בסיפור בנערינו ובזקנינו את ביתו של הרב הזקן שכל החלונות בו שבורים משום ידי יעקב, הם חסידי בעלז המתנגדים לו, אבל הרב עצמו מתנגד לציונים והוא מוציא מכתב לפרסום הקורא אותם "פושעים רשעים שקוראים לעצמם ציונים אין אלקים בלבם ודוחקים את הקץ". אם חשבנו שהמחלוקות והמריבות עד זוב דם הבאות עימן הם ענין גלותי, מתברר שזו אחת הסגולות המרכזיות שעולות לארץ ישראל. כך באפוס הגדול אודות העלייה השניה "תמול שלשום" עגנון מתאר שלל נושאים ועילות למחלוקת, לפרוד, לעוינות ואיבה. ב – 1942 הוא כותב סאטירה אודות גלויי הראש וכסויי הראש ומלחמתם זה בזה בתוך המדינה עד כדי הזנחת צרכי המדינה ועיוות ערכי המוסר הדין והמשפט. בסיפור זה "שלום עולמים" עגנון שם ללעג ולצחוק בני האדם אלו ומזהה את המוטיב המשותף ביניהם "אין צורך בראש דוקא". בני אדם נטולי זהות אישית, המתמכרים לדעת אחת בלי להתייחס למציאות הקונקרטית העומדת לפניהם, שדעתם צפויה וידועה לכל ענין ודבר, לכל סוגיה, לכל ארוע שיבוא בעתיד עד סוף כל הדורות, ועל כן הם שוללים את זולתם, מכתימים מכפישים וסופם להגיע לשפיכות דמים, בין אם באמצעות העט או החרב.
לאחר השואה וחורבן עירו וכל העולם הגאליציאני ממנו יצא, בעשרים שנות חייו האחרונות, עגנון יוצא למסע הגדול של בנין עירו בתוך הספר "עיר ומלואה". להפתעתנו יותר משליש מהספר מוקדש לניוון המוסרי, למעשי עושק ועוול כלפי יתומים ואלמנות, לתאור מעשי נבלה שעשו איש ברעהו, לגילויי הנהגה מסואבת הטובעת בתאוות ויצרים.
אז מה אומר לנו עגנון ביצירתו הענקית שאין דומה לה עד היום, שהמחלוקת ההורסת כל חלקה טובה היא חלק מהגנים של העם? מוברגת בתוך הד.נ.א שלנו? או שיש לומר שעגנון ממשיך את דרכם של חז"ל ומעמיד בראש זכרון עירו, לא את פארה ותפארתה של העיר, ולא את השמדתה על ידי זרים, אלא את מעשי ידי ישראל, בימים ההם בזמן הזה. עגנון מנפנף לפנינו מאז ראשית דרכו ועד אחריתו כתב אזהרה לשמור על הבית השלישי שלא ילך בדרך בה הלכו בית ראשון ובית שני. כי כל אדם יודע, מתכון שהוציאו ממנו עוגה או לחם טוב פעם ראשונה ושניה, חזקה עלינו שגם בפעם השלישית יהיה כן ואפילו מוצלח יותר. והמבין יבין.