אדם מתקין עצמו ליום הכיפורים

אדם מתקין עצמו ליום הכיפורים. בהתרגשות עצומה מחרדת היום הוא רץ לבית הכנסת להימנות על הראשונים, לומר את הפיוט המקדים אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ, אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ, תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. הציבור מתכנס אט אט סביבו, חלקם עושים כמותו וחלקם מנצלים את הדקות שנותרו עד שתתחיל התפילה לשיחות בעלמא. הנה עולה ובא החזן וקול רועם קורא כל נדרי, והקול הולך ונעשה חזק והוא נשפך על הקהל שמצפה כבר לשיר. ודומה שעיקר תפילת הלילה היא הפתיחה וכל שבא אחריה איננו אלא תוספת שיש לסיים אותה מהר ככל האפשר וללכת הביתה טרם ירגישו האנשים בצום היום. ואותו אדם שבו פתחנו, עומד במקום מושבו ומביט בפתח בית הכנסת ודומה שהוא מצפה שהנה תתחיל משמרת שניה של תפילה. אולי יכנסו אנשים אחרים ושליח ציבור ונתחיל שוב כל נדרי בחיל ורעדה, נחנו בידך כחומר ביד היוצר ישירו חרישית, מנע מגיפה מנחלתך ישמע בתחינה ובזעקה.

על אדם זה כותב עגנון בסיפורים שבהם מוטיב הזמן הוא יום הכיפורים. ידע הסופר את נפש קוראיו, והוא מתאר את המקום בו עומד אדם מול תהום פעורה בין נפשו הנזקקת ביום הכיפורים יותר מאשר בכל יום אחר לחיזוק: "הלואי שיעמידו בעל תפילה הגון לירד לפני התיבה, שבדורות האחרונים נתמעטו שלוחי הציבור שיודעים להתפלל ונתרבו החזנים שמכבדים את גרונם בניגוניהם ומשעממים את הלב. ואני הרי צריך חיזוק, ואין צריך לומר בתי הקטנה, תינוקת שנתלשה ממקומה."

כך, יש פעמים שאדם זקוק לקהל ולשליח הציבור על מנת להרים עצמו לתפילה, יש פעמים שהגרון עצור, הצליל תקוע. המחשבות משוטטות בשאלות 'היש מנהיג לבירה', ואם כן מדוע הוא מסתיר פניו? "אילו גילה פניו היתה שמחה גדולה בעולם, כאותה השמחה ששמחתי אני בשעה ששיחקתי במחבואים עם אבא, שאני והוא ביקשנו זה את זה, ולבסוף גליתי פני ונמצאינו זה לזה."

בילדותו, "מה אהבתי את לילי יום הכיפורים. שערי שמים פתוחים והקב"ה כביכול מרכין עצמו לשמוע תפילתן של ישראל. והוא אינו צריך להרכין, שהרי הוא מכיר כל ליבו של כל אדם, אלא מפני חיבתן של ישראל מרכין עצמו, כאב שמטה אזנו כלפי בנו הקטן...לכשאהא גדול אתעטף אף אני בטלית גדולה ואתפלל כל מה שכתוב במחזור." הוי, תמימות מתוקה של ילד שליבו שלם עימו ועדיין לא הכיר בסתירות הקיום האנושי, שעדיין לא חווה התנגשות בין ערכים, לא התעמת עם קונפליקטים אלא כולו ראייה ושמיעה זכה. "חזנים הרבה שמעתי ובעל תפילה שכמותו שאפילו בשעת בכייתו תפילתו נאה וברורה לא שמעתי. ...נזכרתי אותה שעה שעמד הזקן לפני התיבה בתפילת ומפני חטאינו וחובט ראשו ברצפה עד שנזדעזעו כתלי בית המדרש. נזדעזע לבי ונמשכתי אחריו".

עכשיו, המבוגר המפוכח מסתכל ובוחן ואומר "עומד אני ומהרהר, תפילה זו שהיתה מחרידה את לבי, היום היא מביאה אותי לידי שעמום." כאשר תפילה אינה יוצאת מלב שבור ונדכא, אם תפילה היא אמצעי ואין עימה כוונת הלב, כנות ואמת, היא אינה חודרת אל לב שומעיה. תפילה, היא כניגון המבקש לעורר את האדם. "יש נגינות בתי תיאטראות שנשמעות בפי נוגניהם כתפילות ותחנונים, ויש תפילות ותחנונים שנשמעים בפי החזנים כנגינות תיאטראות. והמצנפת טופפת בראש חזן בית הכנסת, ופיקת גרונו למטה מלשונו, פעמים פוססת ופעמים בוססת, מנענע הוא קולו, לימינו ולשמאלו, לאבלים ולמנחמים, והקרקפת והמצנפת אומרים אל מלא רחמים." כשהלב ריק, דפנות הכלי נראות ונשמעות.

"פי שניים" הוא שמו של סיפור שאוסף שלל סיבות שמרחיקות את המספר מקדושת יום הכיפורים. בשם זה מהדהדים דברי אלישע לאליהו מורו ורבו "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי". דומני שבכך אומר המחבר דבר אודות הפוטציאל הגלום ביום הזה. כל הסיבות שבעולם לא שוות את אבדן ההזדמנות שהיום הזה מסוגל להעניק למי שמתמסר לו. יום הכיפורים הוא המעיין שעשוי להזין את הנפש כל השנה, להתניע את האדם למחוזות של עשייה ויצירה רוחנית, הוא מקור ההשראה של האמן.

ובכל זאת, איך להתמודד עם פער שבין המציאות לבין הרצון? "הנותן עינים לראות ואזנים לשמוע הטה את עיני ואת אזני לבית המדרש הישן. בית המדרש הישן היה מלא יהודים ושערי ההיכל פתוחים היו, וההיכל היה מלא ספרי תורה ישנים, ומתוך ספרי התורה הבהיק ספר חדש עוטה מעיל אדום עם נקודות כסף. זה הספר שכתבתי אני לעילוי נשמת ימים שעברו, וציץ כסף תלוי היה עליו ועל הציץ אותיות חקוקות והאותיות האירו מתוכן, ואף שעמדתי מרחוק ראיתי אותן מה הן, וחבל עבה היה מתוח לפני הספר שלא יחליק ולא יפול.

ומאליה ומעצמה נתעטפה עלי נפשי ועמדתי והתפללתי כעטופי טליתות ובעלי קיטלים. ואף ילדתי הקטנה שנתנמנמה חזרה מתוך שנתה על כל תפילה ותפילה בניגונים ערבים שלא שמעה כל אוזן מעולם.

איני מפריז ואיני מגזם."

את הקטע הנ"ל קראתי מספר פעמים ואני ממליצה גם לקורא דברים אלו לעשות כן, ולקחת ממנו את המתאים לו ביותר. אני לקחתי לעצמי את "הניגונים שלא שמעה כל אוזן מעולם". ניגון חדש שרק ביום הכיפורים יכול להכתב בוקע ועולה מתוך עומק נשמתו. ניגון אישי המסדיר את הנפש, המאפשר לה לעמוד בין הקהל, מעניק לה מקום עכשווי בתוך הטקס והטקסט עתיקי היומין. ניגון של יום כיפור הוא מעבר לשפה, לדיבור, הוא הרוח שממנו צומחת היצירה, והיא אישית, בלעדית.

**הציטוטים לקוחים מתוך הסיפורים: המכתב, טלית אחרת, פי שניים, עם כניסת היום. בהוצאת שוקן.