חנוכה – חג הסופגניות, הסביבונים, הפסטיגלים, מכבים, מלחמות, נרות מתנות משפחה ו...נגמר החג. 8 ימים - יותר מפסח וסוכות! ולמרות כן, מה מעט המחשבה המוקדשת לעיון בו, על מהותו הרוחנית תרבותית.
עגנון בחר למקם בזמן הזה מספר סיפורים. כאן אתייחס לשניים מהם המנוגדים זה לזה באווירה השוררת בכל סיפור, ברחש, בניחוח העולה מהם, בסביבה הגיאוגרפית. האחד הוא "שבועת אמונים" המצוי בכרך עד הנה, ועלילתו מתרחשת ביפו שלפני מלחמת העולם הראשונה. במרכז עומדת דמותו של ד"ר רכניץ העולה מוינה לארץ ישראל ומלמד את בנות יפו אודות יוון ורומי, ועוד משירי מדיאה וסַפְּפוֹ הבאות מעומק התרבות היוונית הקדומה. מהם שירי ספפו? זו התפרסמה בשירת אהבים אשה לרעותה כלהלן:
וּבְיִחוּד כְּשֶׁצּוֹחֶקֶת הִנָּךְ בְּעֶרְגָּה./ הַדָּבָר מְפַרְפֵּר אֶת הַלֵּב בְּחָזִי / אִם אַבִּיט בָּךְ לוּ רֶגַע אֶחָד - אִי אֶפְשָׁר / לְדַבֵּר עוֹד... (תרגום: י. ליבס)
רוחו של ד"ר רכניץ ניזונה מהומרוס, והבאים אחריו ואותם הוא מנחיל לבנות יפו ובניה הצעירים בגימנסיה.
הסיפור האחר בו אבקש להרחיב הוא "התמונה" - סיפור קצר שנכתב אחרי השואה ובו מפגש של המספר בירושלים עם עולי גרמניה שהשכילו לברוח במועד ושרידי השואה. בסיפור זה, יותר מאשר באחרים, עגנון מפרט את אשר עוללו הנאצים ליהודים, והוא חוזר על הפירוט מספר פעמים, כמעט כמו מנטרה. הוא אינו מרחיב או מרבה בסצנות התעללות כפי שאנו מכירים מסיפורי שואה אחרים. די לו בעלילה אחת כדי להעביר את גודל הזוועה והאכזריות שנחתה על היהודים מיד העם שבתוכו שכנו בצילו חסיו, ואל תרבותו נדבקו. בפרט האחרון עגנון מרבה לעסוק בסיפור "בחנותו של מר לובלין". בסיפור התמונה, הוא נוגע בנקודה אחרת: הנמלטים על נפשם באו לירושלים ובקשו להחיות בה את העולם ממנו נזרקו ברוע שאין כדוגמתו.
כדרכו, עגנון אומר את דברו במנגינה העגנונית המפורסמת שיש בה מתיקות מעודנת: "מתנה טובה ביקשתי לתת לילדה לחנוכה ולא עלתה בידי. ועתה מה מתנה אתן לה לאמיצה לחנוכה, האתן בובה או צעצועים?"
מה הקשר בין חנוכה לבובה וצעצועים? חגים רבים נתנו לישראל שבהם מצוה לתת מתנות על מנת להרבות את השמחה בבית ולהשכין שלום בין יושביו.
הבחירה של עגנון בחג החנוכה צריכה לעורר למחשבה ולחיפוש הסבר ביצירה גופא. ואמנם בהמשך מצוי:
פתאום נעשו חדשות בארץ. אנשים שלא זכרו את ירושלים עלו לארץ ובייחוד אנשים מגרמניא, שהשם היטלר את נויהם. יום אחד נזדמן לי חייט אחד מעולי גרמניא. כיון שהתחלנו מדברים התחיל מדבר בגנות הארץ, ארץ שאין מדקדקים בה בבגדים. לא כנגדי בלבד אמר אלא כנגד רוב אנשי ירושלים.
מן המפורסמות היא, שהבגד ביצירת עגנון הוא אחד הסמלים היותר פעילים ביצירתו. הבגד הוא האמצעי שבו אדם מציג לעולם ולעצמו את זהותו, הוא הלבוש התרבותי והרוחני שלובש האדם. הבגד הוא התנועה שבין בגידה לבין זהות עם שורשיו, הלבוש הוא הוא ביטוי לתנועה שבין בושה לעזות פנים. הכסות היא המקום של בריחה מגילוי, של הסתרה.
המספר שומע את דברי הגנות מהחיט החדש, ומשמעות הדברים: העולים החדשים, מדברים בגנות הארץ ויושביה ומבקשים להשיב לעצמם את התרבות שהקיאה אותה מתוכם, שהתעללה בהם. ואף להנחיל אותה כאן בארץ ישראל.
ברומן "שירה", בסיפור "עד הנה" וביצירות נוספות עגנון מרחיב בפרטים תרבותיים המייחדים את היהדות המרכז אירופית שאימצה לתוכה את העולם התרבותי בתוכו ישבה ותרמה להתפתחותו, בד בבד עם התנכרות לשורשיה היהודיים, לזהותה, לפרקטיקות התרבותיות המלוות אותה ובעיקר, לקשר עם ארץ ישראל.
כאשר עגנון בוחר בחנוכה כציון זמן להתרחשות העלילה, הוא מזמין אותנו להתבונן בהוויה בת זמננו מתוך היסוד שהוליד את החג הזה: שמירה על זהות יהודית. מעשה ההדלקה בפרהסיה, כלפי חוץ וכלפי פנים – לפני כל הפרשנויות המיסטיות והניו-אייג'יות שפורחות כיום - עניינו הנכחת הזהות היהודית ושורשיה המעוגנים אי אז בבית המקדש שבו הדליקו מנורה.
שימו לב, חז"ל יכלו בקלות ליצור נרטיב שבמרכזו עומד גדי קטן אבוד במקום פך שמן קטן....והם בחרו במעשה של הדלקת נרות ולא ענייני קורבנות! בזאת בקשו חכמים להושיב במרכז התודעה של דורם וכל הדורות הבאים אחריהם, בבית של כל אשה ואיש בצנעא במקנס כמו בבוטשאטש ובפרנקפורט, את האור. אור שיוצא למרחב ומסמן את המאירים, אור שדולק בתוך הבית ומאיר את פניהם של הסובבים את המנורה, מחבר אותם בקשר אמיץ זה לזה.
עגנון הבין זאת, וגם את המחיר הכבד הכרוך בזאת לעם היושב בגלות. ולכן, החיים בארץ ישראל הם הזדמנות פז לחיות בהשלמה עם הזהות היהודית לשיר את שירת חיינו שלנו כפי רוחנו מקדמא דנא ועד היום. לחילופין נאמר, הזהות היהודית יכולה להגיע אל המנוחה והנחלה בארץ ישראל, אם נרצה בה.
כשאור דולק בחלונך אני שומע איך מכתבייך נכתבים שם בוודאי
...
כשאור דולק בחלונך אני שומע את השירים הנכתבים באור לילי
--
מילים: עמוס אטינגר שירה: אריק איינשטיין.
Comments