top of page

קופסה שחורה

קשרי קשרים בין הספרות לחיים.

חזרתי לקרוא את קופסה שחורה והפעם סיימתי אותו. כדרכי, מיד רצתי לאדמו"ר מגוגל לשאול אותו את השאלות שתססו בתוכי במשך השבת. מצאתי שהספר זכה לצד ביקורת חיובית, לביקורת קטלנית ממיטב חוקרי הספרות, אבל זו לא מנעה את קידום הספר כמו כל ספרי עמוס עוז. התגלגלות ברשת חשפה בפני דיבור רחב אודות הסופר המטפס בשלבי סולם ההצלחה, וכל שנאמר על ידי מתנגדיו הפוליטיים בסוף המאה הקודמת וראשית הנוכחית, הכל כבר נאמר על ידי אחרים שעמדו איתו בצד 'הנכון' של המפה הפוליטית. הופתעתי, אבל לא בזאת נעסוק עתה.


דן שביט פותח את מאמר הביקורת על הספר בעיתון "כותרת ראשית" במילים הבאות: על ספר חדש של עמוס עוז אי אפשר לכתוב במנותק מן הספרים והטקסטים הקודמים שלו, וגם לא מן הסיפור המלא הנקרא עמוס עוז, ואני בהחלט מתכוון לכרוך אותם יחדיו." (25.2.1987) אף אני אלך בעקבותיו ואומר דבר על הספר, האיש, פרשנותו לעגנון ואולי השלושה יאירו את תיבת הפנדורה שנפתחה לאחר מותו.


מה משך אותי בספר? גיליתי סופר המעורה היטב בספרות היהודית – מקרא, תלמוד, מדרש. "על התורה נאמר אצלנו: דרכיה דרכי נועם." אומרת הדמות בסיפור, ועוד, שלל מושגים כחרם דרבנו גרשום, מוקצה מחמת מיאוס, המשולבים מרביתם במכתבי הדמות המזרחית המצויה בסיפור והם חלק בלתי נפרד מאפיונה. נמשכתי אחרי לשון הדמויות כדי לגלות עד היכן מגעת נגיעת הסופר במקורות. תוך כדי עיון, תהיתי, הכיצד הצטמצמו עקבותיה של הספרות היהודית בספרים האחרים, עד שבקושי ניתן היה להכיר בהם, ואלו שנמצאו, מרביתם לקוחים מן המקרא, ה - Bible המפורסם לכל? יותר מזאת, עד להוצאת הספר המשותף עם בתו "יהודים ומילים", מיעט המחבר להנכיח את הספרות היהודית לדורותיה, זו המכונה "הספרות המסורתית", לגלות כלפיה אמפתיה, לדבר על חשיבותה, להציג לעולם את האוצרות הטמונים בה.


בריאיון לרגל הוצאת הספר, בגלי צה"ל המראיינת משוחחת עם עוז בדחילו ורחימו. ניכר משיחתם שעוז הוא אורח תדיר בתוכנית וכי כל ספר שיהיה שמו חתום עליו יזכה אותו מיד בחשיפה רחבה בתוכניתה. שאלות קשות אין, אף לא ביקורת, להיפך: 'מה תרצה שאשאל אותך'...שם שמעתי אותו אומר לה, כי בילדותו למד בבית הספר הדתי!! תחכמוני וכי 'מה שלמדתי שם בשנה לא למדתי כל חיי'. מילות הערכה שכאלו לחינוך הדתי ולתוכנו לא הלמו את האווירה שהקיפה את הסופר, שהיא במידה רבה תולדה של טיפוח מיתוס כפי שכותב דן שביט במאמר הנ"ל: "אותו טיפוח המרשה לו להוציא יצירות רדודות בידיעה שה'שוק' שלו בטוח."


בעשור האחרון לחייו, עוז מרשה לעצמו להיות נדיב כלפי השלב הקדום בחייו שהזין את הספר קופסה שחורה, ואילו בספרים הבאים אחריו התעמעמה נוכחותו. זו נדיבות מאוחרת. בעקבות עוז קם דור צעיר של סופרים הכותב בסגנון שלו, הנקרא 'שפה ישראלית' ותשוקתם להצלחה כמותו. ובידוע שכדי להשיג מטרה זו הספר צריך להיות עשוי באופן שיקל על תרגומו. יצירה המכילה את רבדיה המרובים של העברית, שמדייקת במילים, דורשת שליטה במיכמני השפה, ידע בספרות היהודית ועבודה מרובה. אבל הפועלים עצלים, ודומני שלעוז יש חלק בתהליך הרדידות וההידלדלות המצויה במרבית היצירה הספרותית בישראל.


ובחזרה לקופסה שחורה, עוז משחרר לתוך יצירתו את הידע בתרבות היהודית אולם הוא משתמש בה כדי להלעיג את הדמות שבפיה הוא שם מהכתובים בתהילים במשלי ובנביאים, ממאמרי חז"ל ודרשותיהם. מדובר ביהודי מסורתי מאלג'יריה, התומך בהתיישבות "בשטחים המשוחררים" כלשונו, מאמין בלימוד תורה, בשכר ועונש ובעבודת כפיים כדרך חיים. מחד גיסא, המחבר מעניק לו פתחון פה וייצוג נאה של עמדותיו המעוררות כבוד אליו ומאתגרות את העמדה שכנגד, "מחנה השלום" עליו נמנה עמוס עוז ורבים מקוראיו. מאידך גיסא, סגנון לשונו כשל בעל באסטה מסורתי משוק מחנה יהודה המקדיש עיתים לתורה, למרות שמדובר באדם משכיל שאף למד בסורבון וכעת הוא מורה לצרפתית בישראל. לא לחינם הותקף עוז עם צאת הספר והואשם בגזענות, בפטרוניות באי הבנה של האחר ועוד.


אני סבורה, שבסיפור זה, עמוס עוז שחרר רובד תרבותי שהיה אצור בתוכו, והוא נמנע מלהשתמש בו ואף הדחיק אותו לירכתי עולמו האמנותי. בסיפור זה הוא פולט אותו החוצה לצרכים אנסטרומנטליים ולא כעגנון אשר ביצירתו ללשון ולסגנון שנבחר יש ערך בפני עצמם, והם חלק בלתי נפרד ממהות היצירה ומיציקת תוכן בה. כך, כאשר עגנון כותב את הסיפור בדמי ימיה, מרגישים היטב שהלשון המקראית הנוכחת בסיפור מגביהה את הסיפור משום שהיא מצד עצמה חשובה וגבוהה. היא גם מעניקה לסיפור את מימדי העומק שלו כמו לדוגמא בבחירת השמות לאה תרצה ועקביא מזל.


לא כן בסיפור של עוז. בסיפור העשוי מצרור מכתבים, מכתביו של האלג'יראי מכילים דרשות מוסר נוטפות פסוקים ומאמרי חז"ל המשולבים בענייני כסף, נאומים עילגים מול הפרופסור הכותב בלשון סדורה הקרובה אל קוראיו.


מול שני אלו ניצבת האשה בסיפור, זו שעברה התעללות מיד בעלה הראשון הפרופסור, וחיה כעת חיים שקטים מסודרים עם בעלה 'הפשוט' שמכבד אותה ונוהג בה בעדינות ובדרך ארץ. אבל היא, כאשה מוכה קלאסית, משתוקקת אל הראשון ואף סועדת אותו בחוליו עם שובו לארץ. סיום זה הפתיע אותי והעלה בי תמיהה. אז עלו ובאו שני זכרונות. הראשון, פרשנות עוז לתהילה ולבלומה בסיפור פשוט, והשני ספרה של בתו גליה. איך כל אלו מתחברים?!


בלומה, זו שהמחבר רואה אותה כבת חורין, עצמאית עם עמוד שדרה המפלסת לה את דרכה בעולם בתוך נתונים קשים, מתוארת על ידי עוז כבעלת פריגידיות לטנטית, ולדידו עבור הירשל היא בסופו של דבר בחינת לאה השנואה, והגדיל לעשות בטענתו שבלומה כמוה כצירל "בת מלך שעור בשרה של דג היה", ואכן "האהבה שאהב הירשל את בלומה הולכת והופכת במרוצת הסיפור גם לזעם ולטינה...". (שתיקת השמים, עמ' 58)


ולגבי תהילה, אומר עוז, דומני כדעת יחיד, זו "יוצאת מן העולם הזה מטורפת למחצה, ונפטרת מן החיים במחווה של מיאוס ופלצות. אף שמץ של שלמות והרמוניה נפשית לא נותר בתהילה בצאתה." (שתיקת השמים עמ' 22)


בשני המקרים הנ"ל, במקום להעלות כאן תגובות של חוקרים ואנשי ספרות לפרשנות זו, אעדיף להביא את קול הקוראים. במסעותי ברחבי הארץ, למדנו את הסיפורים וקראנו את דברי עוז, ולא אגזים אם אומר, שאף לא אחד מקוראי הסיפורים הזדהה עם דברי עוז. יתרה מכך, התערער מעמדו כפרשן של יצירת עגנון, והמשתתפים נחלצו למצוא מניעים לדרכו המוזרה של הסופר.


כפי שכתבתי בראשית דברי, בעקבות דן שביט, אני מבקשת לומר דבר על עמוס עוז האיש, הסופר, והפרשן כאחד.

הקריאה בספרה של בתו גליה עוררה שוב את זכרון הפרשנויות הללו לתהילה ולבלומה. ראיתי חוט מקשר בין הפרשנות לסיפור הבת: אדם שמתקשה להכיל דמות נשית המגלה סימני עוצמה וחיוניות, בעלת דימוי עצמי גבוה, ולכן הוא מטלטל אותה אל מחוזות העליבות, מכה בה בשבט עטו או ידו. (כן, גם כאשר מדובר בילדה.) שמרתי את הדברים בלבי ולא גיליתי אותם לאחר.


בקריאה החוזרת בקופסה שחורה התבהרה התמונה בעוצמה רבה. לסופר אין ענין בדמות המתפתחת מחולשה לחוזקה. להיפך. הוא מקבע אותה למקומה חזק יותר. האשה בסיפור ממשיכה להתמסר לבעלה הראשון במכתביה תוך כדי שהיא חוזרת ומתארת את מסכת ההשפלות והאלימות שהיא חוותה בהיותה עימו. חייה בהווה עם המזרחי הדואג לה ולבנה שוליים ביחס לעבר עם המתעלל שסיפק לה גם רגעים אינטלקטואליים. במכתב האחרון לבעלה הנוכחי היא מביעה כניעה למציאות זו: "אמור בתפילותיך מישל שהבדידות התאוה והכמיהה הן למעלה מכוחנו לשאת. ובלעדיהם אנחנו כבויים. אמור שביקשנו לקבל ולהשיב אהבה והנה תעינו. אמור שלא ישכחונו ושעדיין אנחנו מהבהבים בחושך." מדבריה נשמע צליל של תוגה מהול בוידוי שמושך את לב הקורא שאינו חש שעיקרו שחרור מלקיחת אחראיות למצבה, מעמידה עצמאית נחושה וברורה מול סיפור חייה. זאת בניגוד מוחלט לתהילה ובלומה. שתיים שבעצמאותן, בנחישותן בסיפור חייהם מעניקות לקוראות כלים להתמודד עם קשיים ומשברים, לנווט את החיים למחוזות של צמיחה והתחדשות.


מן המפורסמות היא שכאשר מטוס מתרסק, מחפשים את הקופסה השחורה בה גנוז מידע מועיל להבנת ההתרסקות. האם בשם שבחר לספרו, לכך כיוון גם עמוס עוז?! להתרסקות - הישראליות? הספרות היהודית? הספרות החדשה? לאלוקים פתרונים.



Comentários


bottom of page