top of page

רות – אשה במסע אישי

קול נהי תמרורים מנביאים אחרונים עוד נשמע ברמה

עגומים עוגבי תהילים ותופי תריעשר – עמומים,

אף קול חרש איוב בגרדו מנסר והולך –

ולפתע:

דממה.

נועם.


כך פותח יצחק שלו את שירו "רות". ואכן, אשה פשוטה היא רות. לא מלכה, אף לא אשת אחד מאבות או מנהיגיה המובילים של האומה הישראלית. לא נביאה ולא שופטת. רק אשה, המלקטת אחר הקוצרים, חולצת מתיבמת ויולדת בן. זה כל הסיפור. ובכל זאת, זכתה היא לעמוד בחזית הבמה ההיסטורית בשורות הקדמיות והעם מאז ועד עתה צופה בה בפליאה, מתחקה אחר מעשיה לבדוק ולמדוד כל צעד כדי לפענח את סודה, סוד הגנוז ביחידה שזכתה לכינוי "אמה של מלכות".

וממשיך המשורר :

אין מטיף ומוכיח בשער,

אין זועק מעצמת מכאוביו,

רק האיש מברך – "ה' עימכם!"

ועונים – "יברכך ה'!"

...

אין כהן להכות בכיור

ונביא – להכות בלשון

כי ישר כל העם העובד

...

וריח קציר

ובשמת השדמה...

...


וכמו איש לא עונה עוד בארץ ואיש לא שפך דמי אחיו,

וקין אחאב ואיוב – לא היו מעולם.

וכמו נח התנ"ך הגדול מעמל נביאיו ומלכיו

ואל שדה הלחמי כמו ירד לראות איך יקצרון, ואיך


בועז מוליד את עובד ועובד – את ישי וישי את דוד....


באופן אירוני מזהיר המשורר מנפילה לתוך סיפור רומנטי-פסטוראלי. אדרבא, עולה השאלה וכי יש מנוחה אצל 'התנ"ך הגדול'?!

במאמר אנסה להאיר את רות ולפענח את סודה בסיוע יצירות נוספות מבית מדרשם של חז"ל וגם בשירה בת זמננו. המפגש בין כתובים מן העבר וההווה עשוי לחשוף תכנים הרלוונטיים לאדם באשר הוא מאז ועד עתה. תכנים הטמונים ביצירה קטנה ופשוטה שנבחרה בזמן העתיק, מתוך אפשרויות רבות שעמדו אז 'והמתינו' להכללתם בקורפוס המקראי .



א.

אבקש לראות את מגילת רות בתוך הסוגה הנקראת "סיפורי מסע" - מסען של שתי נשים מארץ אחת, היא מואב אל ארץ אחרת, ארץ יהודה (א:ז). זהו ספור מסע היחיד במרחבי המקרא אשר במרכזו עומדות נשים, ורק נשים. אין דמויות גבריות נלוות אף לא בתפקידי סיוע כגון נער, עבד וכדו'. המקרא יודע לספר לנו על תנועת גברים במרחבים גאוגרפיים, עם ובלי נשים לצידן. לעומת זאת, תנועת נשים ונדידתן לבד עם ובלי בני ביתן היא תופעה בלתי ידועה המעוגנת מן הסתם במעמדן המשפטי והחברתי.


עבור נעמי זהו מסע מעגלי, ראשיתו ביציאתה מן הארץ עם אישה ובניה וסיומו בשיבה עם כלתה בלבד. עבור רות זהו מסע חד סיטרי. היא יוצאת מביתה ועד תום סיפורנו אינה שבה אליו. רות חצתה את גבול מואב ליהודה על מנת שלא לשוב. מה טיבו של מסע זה הגונז בתוכו התנתקות והתחברות טוטאליים? נראה שהמגילה רובה ככולה מתמודדת עם שאלה זו והשלכותיה.


נעמי יוצאת לדרך לשוב לביתה ולמולדתה. גם אם נראה אחר כך ששיבה זו לא היתה פשוטה כלל וכלל עבורה, העילה ברורה למדי. אדם חפץ לשוב לעת זיקנה אל שורשיו המשפחתיים והתרבותיים. מה הניע את רות לצאת לדרך? בשלב זה רות כערפה, היא אלמנה צעירה ומשוחררת הפתוחה לשוב אל בני עמה ולהינשא למי מהם. נעמי מדגישה לפניהן, העתיד הטוב נמצא בשדה מואב וחוסר התקוה נמצא ביהודה. ערפה שומעת, מפנימה ופונה עורף.



סצנה עמוסת רגשות עזים אצורה במילים "ותישק ערפה לחמותה ורות דבקה בה". הד קל מן האוירה משחררת לנו נעמי בדבריה לרות "הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלוהיה". ערפה שומעת את נעמי, נחרדת מן הגורל הצפוי לה ומשתכנעת לשוב הביתה. נעמי בבלי דעת כמו אומרת, ערפה לא שבה מסיבות של שכנוע רגשני אלא משום 'מעשה בחירה' מובהק, בחירה דתית-תרבותית. חז"ל הביעו בחירה זו באופן נועז ועסיסי : "אמרו אותה הלילה הערו בה מאה ערלות פלשתים, ויצא ממנה גלית הגתי הפלשתי" (מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה א, יב ). ייחוס מעשה פאנטאסיוני שכזה מבטא יותר מכל את משמעות הבחירה של ערפה בעיני בעלי המדרש. בל נטעה, אין כאן מעשה פרשנות או ביטוי לראליה כלשהיא, אלא להדגיש את ההיטמעות חזרה בעמה ובאלוהיהם. אולם תובנה זו לא צמחה יש מאין. נראה כי היא נשענת על התבוננות בלשון הכתוב המתאר את המעשה האלטרנטיבי, דהיינו את מעשה האחות, רות.


ב.

על מנת להבין את האקט של רות נלך אל הופעת הפועל "דבק" לראשונה במקרא. בבראשית, בעת עשיית הצעדים האנושיים הראשונים, נאמר " עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב: כג-כד). האיש עוזב את בית ילדותו על מנת לדבוק באשתו לכדי "בשר אחד". אחדות היוצרת את התא המשפחתי, שהוא יסוד החברה האנושית. דהיינו, הדבקות בין האיש והאשה היא יותר במובן של פיתוח תהליכי חיברות, התקשרות בין המינים[ש1] . המראה לכיוון של התקשרות רוחנית נמצא בתאור היחסים בין ישראל לאלוקיו "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד:ד). האם ניתן להבין גם את מעשה ההידבקות של רות בנעמי כאמצעי לפיתוח תהליכי סוציאליזציה חדשים[ש2] או אולי דוקא ל"מעשה בחירה" בדרך החיים? להלן אנסה להראות שאכן, רות הצעירה ראתה בנעמי גלגל הצלה, קרש קפיצה לחיים אחרים.


ניסיון נוסף מצד נעמי לדחות את רות משחרר מן האלמנה הצעירה נאום מרגש, רחב-יריעה, עשיר במרכיביו, ונדיר בתוכנו :

וַתֹּאמֶר רוּת

אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי

אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ

וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין

עַמֵּךְ עַמִּי

וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת

וְשָׁם אֶקָּבֵר

כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי

הַמָּוֶת יַפְרִיד

בֵּינִי וּבֵינֵךְ (רות א:טז-יז)


דברי רות מסבירים את בחירת המחבר בביטוי "דבקה בה". מול העמדה הטוטאלית של רות, עומד הקורא ותוהה, מה מניע את רות לדבוק באשה זקנה מרת נפש השבה אל בית ריק, אל חיי עוני ודלות? עדות למצבה הנפשי והאישי של נעמי נשמע מפיה ישירות בדברה אל נשות בית לחם :


וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן

אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי

קְרֶאןָ לִי מָרָא

כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד:

אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי

וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'

לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי

וַה' עָנָה בִי

וְשַׁדַּי הֵרַע לִי (א:כא-כב)


קול נישא של אשה שירדה מגדולתה, מנכסיה החומריים והחברתיים גם יחד ונותרה בודדה ועזובה לא רק מבני ביתה אלא גם מאלוקיה. זה האחרון נזכר ארבע פעמים כמי שהפליא בה את מכותיו. באשה זו דבקה רות. האומנם רק אחוות נשים אלמנות לפנינו, יחסים מופלאים של כלה וחמותה? מורכבות תשובתה של רות מלמדת על רבדים נוספים המניעים את הצעירה לוותר על חידוש נעוריה בבית אביה וללכת אחר עולמה של חמותה בידיעה ברורה שמשמעות הדבר להכנס לקטגוריה של 'הזרה' 'האחר' 'השונה'. רות משלמת את המחיר על כך. כבר בכניסתה מדגיש הכתוב את האופן בו מגדירים אנשי בית לחם את הנשים השבות: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי - וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ - הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (א:כט). נעמי היא השבה, רות היא בת לעם אחר הנכרכת בעקביה של נעמי עקב ארועי השהיה בארץ זרה. וכן בהמשך, כאשר בועז שואל "לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב" (ב: ה-ו). וכן הגואל בעל זכות ראשונים לגאול את רות ואת אדמות אבימלך, מוותר על התענוג, על מנת שלא לקלקל את השורה הגניאולוגית של משפחתו. הוא מפסיד נדל"ן יקר וכל זאת שלא להכתים את ביתו במואביה שהביאה נעמי איתה.


מרסיסים אלו שומעים אנו מעט על מחיר כבד ששילמה רות עבור החלטתה ללכת בעקבות נעמי. נראה שביסוד החלטתה טמון מניע העשוי להסביר את הנכונות לשלם מחיר כבד. סיוע לחשיפת מניע זה נמצא באמתחתה של אשה אחרת, בת זמננו שדומה כי מדברת היא מתוך גרונה של רות. נתבונן באחד משירי זלדה, שיר המסייע להבין משהו מן הצעדים שעשתה אמה של מלכות.

לא ארחף בחלל

משולחת רסן

פן יבלע ענן

את הפס הדקיק שבליבי

שמפריד בין טוב לרע.

אין לי קיום

בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני.


זלדה מתארת את החרדה מפני איבוד היכולת להבחין בין טוב ורע, מפני התכסות בענן המטשטש את הגבולות. עם זאת היא מציינת באופן חד משמעי שכל קיומה בעולם הזה תלוי ועומד על "הקולות והברקים ששמעתי בסיני". הם התריס בפני איבוד הרסן. כן, זלדה חווה באופן אישי עכשווי את הקולות והברקים בדרך המיוחדת לה, ולה בלבד. אין בכוונתה לחייב אף אחד אחר, זוהי שמיעה אישית לחלוטין. המשוררת מציינת כי קיומה בטל בלי הקולות והברקים הנמשכים מנקודת זמן בעבר הקולקטיבי של האומה, בסיני. דהיינו כל ניסיון לוותר על אלו, משמעו חידלון. הם הם החמצן, עמוד השידרה, הלב הפועם של קיומה בעולם הזה, הנוכחי.

נראה ששיר קטן זה, העשוי ממילים ספורות הולך בעקבות מדרשי חז"ל המפורסמים,


אמר ריש לקיש: מהו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" –

הא יתרה למה לי?

מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם:

אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים,

ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתהו ובהו (בבלי, שבת מח' ע"א)


וכן,


"ויתיצבו בתחתית ההר" …

מלמד שכפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית,

ואמר להם: אם מקבלים את התורה – מוטב

ואם לאו – שם תהא קבורתכם. (שבת פח' ע"ב)


הסגנון הנוקשה, מעטה התוקפנות האלוקית הנמצאים בדרשות אלו מלמד יותר על הנחיצות האימננטית של התורה לקיום העולם ולקיומו של עם ישראל מאשר על שאלת הבחירה החופשית בעולם. אומרים בעלי המדרש, לכתחילה אין צורך בקיום העולם או בקיומם של ישראל. סיבת הסיבות להתהוות העולם ועם ישראל היא הנכונות להכיל את התורה בה "כבד את אביך ואמך" נקראים בנשימה אחת יחד עם "אנוכי ה'..לא יהיה לך פסל וכל תמונה..", ויחד עם "לא תרצח" ישכנו גם "לא תחמוד אשת רעך" וכן "לא תענה ברעך עד שקר". קבלת התורה היא החמצן המקיים את האומה הישראלית. השאלה הפילוסופית בדבר האופציה של בחירה אישית נדחה למקום אחר. כך גם זלדה בשירה הנ"ל. לעיל היא מתארת מצב קיומי, בו לאדם יש את "הברקים והקולות" המאפשרים את קיומו, "התורה" המעניקה את זכות הקיום.


הפילוסוף האמריקאי צ'רלס טיילור בספרו "מועקת המודרניות" מציין את חשיבות ההיסטוריה והערכים המצויים בתשתיתה של כל חברה המעניקים ליחיד משענת ובונים את זהותו. לפיכך בהקשר של זלדה, נותר לו לאדם לברר את משמעותם של הברקים הקולות והתורה, וזו כבר משימה ואתגר אישי.


תובנות אלו מסבירות את נאום רות לעיל. נראה שעוד לפני שפנתה נעמי לשוב ארצה, התחולל שינוי פנימי באלמנה הצעירה. עד לרגע הפרידה, היה הדבר בחינת סוד. בקשתה-דרישתה של נעמי מכלתה לשוב על עקבותיה, מניע את רות לחשוף את מסתרי ליבה. נאומה המורכב מציג אותה לנעמי ולקוראים בשלב מתקדם ביותר של ההתפתחות הנפשית-רוחנית, שלב האין-חזור. היא כבר על מסלול חד סטרי בו נותרה אפשרות אחת והיא להמשיך עם נעמי אל עמה ואל אלוהיה. על כן היא מסיימת, "כי רק המות יפריד ביני ובינך". או בלשון זלדה "אין לי קיום בלי הקולות והברקים ששמעתי בסיני".


רות חצתה – בלי ידיעתנו - את הגבול בנפשה הרבה לפני שהיא ונעמי הגיעו לשדות בית לחם. הנשים, הקוצרים הגואל ואחרים רואים "מואביה השבה עם נעמי", אולם היא בתוכה נטשה זה מכבר את ארץ מואב, בית אביה עמה ואלוהיה. הציבור מתקשה להפנים עובדה זו. היא נזקקת לסיוע מנהיג הדור שיעשה מעשה בגופו ויוכיח זאת קבל עם ועדה.


ג.

דרשה מוזרה אנו מוצאים אודות הלילה הראשון :

"ויקח בועז את רות" אמרו: אותו לילה שבא עליה – מת. (מדרש זוטא – רות (בובר)פרשה ד').


תמיהה עולה בראשו של הקורא, מדוע 'הרג' המחבר את החתן בלילו ? וכי לא נאה היה לו לחבר דרשה בה מחולות ריקודים שירות ותושבחות לה' על שנתן בידי בועז את 'אמה של מלכות'?!

רבקה מרים, המשוררת הירושלמית עתירת הפרסים, כתבה :

שכב עימי כשם שאיש לא שכב עם אשה.

אין אנחנו אדם.

שכב עימי כשם ששוכב ההר עם העמק

והבור עם חוליתו,

כשם ששוכב אישון-העין עם התהום.

אין אנחנו אדם.

לא נוליד אדם.

......

יש משכב בין איש ואשה שתוכנו אינו רק התוצר הביולוגי אלא מצב נפשי-רוחני. איני יודעת אם המשוררת הכירה את שורת המדרש לעיל, אולם נראה שבשירה היא פוגשת אותו. המפגש בין בועז ורות הוא יותר מאשר מפגש בין שני בני אדם שבמעשיהם קבעו לדורות חוקים ומשפטים בעיניני גיור יבום וחליצה. יש כאן יותר מאשר המסגרת הגלויה של המגילה הקשורה בהנחת היסודות הגנאולוגיים לדוד המלך. באמצעות ביטול בועז מיד לאחר מעשה הביאה, מצמצם בעל הדרשה את המרכיב הרומנטי הנסוך על הסיפור ודורש מהקורא להתעורר מן ה'הפי-אנד' אל הרעיון הגלום בו.


סצנה זו משאירה את רות כדמות המרכזית במגילה. חושך יורד על בועז וזרקור מאיר את רות באור יקרות, כמי שהשלימה את מסעה בצורה המושלמת ביותר אל ארץ, חברה, משפחה ודת חדשה. רות הציבה את הרף הגבוה ביותר עבור כל המבקשים להתגייר, אולם לא רק עבורם. מחבר הדרשה מבקש שנתבונן ברות - אדם המקשיב לנהמת נפשו המבקשת לפרוץ את גבולות המוכר, הידוע. אדם אשר נפשו אינה מסתפקת במקום ובדרך שסללו לו הוריו ונוף ילדותו.

רות היא בחינת הנפש המשתוקקת ללכת אל שדות בית לחם לפגוש שם אלוה-ים ואדם. דומה שאותה תיאר הרב קוק בלשונו הפיוטית :

מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו,

איננו סובל הריסות רוחניות,

אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים.

הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים,

כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם.

אבל האדם,

מי שנשמת אדם בקרבו,

נשמתו לא תוכל לחסות

כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני,

שאיננו פוסק תמיד מעבודה זריזה. (אוה"ק ב' עמ' שי"ד)


פיסקה זו כמו מתארת את הרב עצמו, את דרכו בעולם. מי שיש בו אוזן קשבת ולב פתוח יכול לשמוע גם את הגלים הסוערים הכרוכים בעקביה של הדרך בה בחר הרב ללכת.

בחלק הראשון נשמעת נימת ביקורת כלפי מבקריו. אלו מתקשים לעמוד מול בנין רוחני המנוגד למקומם העכשווי, משום היותו חדש, שונה, חריג בנוף עולמם. אלו הגוזרים ”חדש מן התורה אסור". הוא מדמה אותם לשפנים אשר מוצאים לעצמם מחסה בכוכים שקיימים ועומדים בטבע מששת ימי בראשית. כך היראים מבניינים רוחניים חדשים. אלו באים לעולם ומוצאים מחסה לנפשם בתוך המבנים הקיימים ותוקפים כל שינוי או בנין חדש המוצע לפניהם.


לא כן האדם. הוא מחוייב לבנות בניינים רוחניים המיוחדים לו בלבד ובהם בלבד תוכל נשמתו לחסות ולהרגיש בנוח. העולם מעשיר את עצמו כאשר מתרבים בנינים רוחניים הבאים ממקור פנימי כפי שמתאר אותו הרב לעיל. יתרה מזו, גם אם בנה אדם מבנהרוחני, עליו להמשיך בעבודה, אין הוא זכאי לשבת על זרי הדפנה, ומשמעות הדבר היא תהליך בלתי פוסק של עבודה הדורשת מהאדם לממש את היכולת הדינמית שבו בתגובותיו לזמן ולמקום.

הרב הגשים את תורתו, אף במחיר אישי כבד, כדוגמת רות לעיל. מעיד על כך ש"י עגנון "צרות רבות ורעות גרמו לו אנשי מצוותו, וכרוב צדקתו כן עצמו שונאיו חינם, והוא קיבל יסורים מאהבת המקום והיה שמח על כל עליבה הבאה עליו."


נראה שדרכה של רות עמדה לפני הרב קוק והיא משוקעת בדבריו. כך נראה שדברי הרב שעגנון היה מבאי ביתו, גם עמדו לנגד עיני הסופר בכל שנות פעילותו. יצירתו המיוחדת והיחידאית תעיד על כך.


*נדפס לראשונה במוסף שבועות תשס"ז במקור ראשון. [ש1] מעניין לשים לב למהלך הפעולות בהופעה השניה של הביטוי, במעשה שכם בדינה : "בראשית פרק לד (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר ... וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה ... וַיֶּאֱהַב ... וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה: "(בראשית לד:ב-ג) [ש2](ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי: (כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי: (כב) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר: (כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ::

Comentários


bottom of page