top of page

תרבות של דיאלוג בזמן קורונה

לפני 102 שנה עולה לארץ בחור צעיר לבוש בבגדים חמים כמנהג פולין, לחיים ורדרדות וידיים לבנות רכות של אברך משי. הוא מדשדש בחולות יפו משוטט בין בתי נוה צדק, ואולי עקב החום הכבד הזיעה שנוזלת ברקותיו הוא מסתגר בחדר וכותב סיפור. והסיפור איננו על מה שראו עיניו ביפו אלא סיפור על זיווגין, דוקא בירושלים ולא ביפו. גופו ביפו ורוחו בירושלים. מילא אם היה מספר על קשר מוצלח מקור להשראה, אבל הוא בוחר בזיווגין שנכשלו, שיש בהם צער ויגון אין סופי. מצוקת הנפש של כל אחת מן הדמויות שבסיפור. מן המצוקה לא נמלט אף לא אחד.

מהי מצוקה? אשתף במצוקה שלי כמורה. אכן, למדנו השבוע את עגונות, זה הסיפור עליו מדובר. סיפור קצר של עגנון שכדי ללמוד אותו היטב, ראוי להקדיש לו שנה שלמה ויותר. אחרי כעשרים שנה של עיון בסיפורי עגנון מתברר שהסיפור הראשון שנכתב בארץ, לפני 102 שנה מכיל בתוכו כמעט את כל המוטיבים וכל הנושאים שהעסיקו את עגנון בשנות עבודתו. אז איך מכניסים לשני מפגשים בני שעה ורבע כל אחד את 62 השנים בהם הפיק הגאון את הסיפור האנושי, היהודי, הישראלי? את מי להכניס לשיעור ומה להשאיר לפעם אחרת? הקורונה הביאה למפגשי הזום קהל רב מרחבי הארץ של אוהבי עגנון ואני מרגישה אחראיות רבה בפרשנות היצירה העגנונית. אני בוחרת לתת "כלים – חכה ולא דגים – לשחות במים עמוקים", כך כתבה אחת המשתתפות מנתניה. לא קל הדבר, אני נשארת עם מטען רב בבטן, בראש, על השפתיים. חלק ממנו יפרק בשבוע הבא, כאשר נעשה זינוק לסיפור מאמצע שנות החמישים ונפגש עם עגנון המבוגר, הבשל, שיודע היטב את מלאכתו ועדיין מצוי בטלטלת נפש. החיים מזמנים לו סערות שאיתן הוא נדרש להתמודד, ולא ברור שיש עמו כלי אמנות שיוכלו לתאר אותן. אמר מי שאמר שהקורונה שיתקה את "התרבות הרוח וההשראה". מן הזוית האישית שלי, בדיוק ההפך, אני פוגשת כל שבוע אנשים שבמקום לצרוך תרבות שואו, מעדיפים תרבות יותר שקטה המאפשרת להם לנהל עימה דיאלוג, מותירה מרחב נפשי לדיון פנימי בין אדם לעצמו.



Comments


bottom of page