"הייתי המקרה הקיצוני ביותר בקהל המחקים את עגנון" מתוודה א.ב. יהושע בריאיון ועמוס עוז אומר ב"משך שנים אחדות התאמצתי להשתחרר מצלו של עגנון." אלו שתי עדויות מרבות אחרות על השפעתו של עגנון על התפתחות הספרות העברית, בהן ניכר הרצון העז של סופרים צעירים מחד גיסא להטמיע ביצירתם אלמנטים עגנוניים ומאידך גיסא להביא לידי ביטוי את אישיותם העצמאית כסופרים, וכל זאת בתקווה להגיע אל המדרגה העליונה בה שוהה עגנון בבדידות מזהרת.
השנים חולפות ורב אמן כעגנון עדיין לא נחשף, כפי שהספיד חנוך ברטוב, "לא יהיה עגנון שני". בספר "צל ידו" דומני שעושה המחבר חשבון נפש עם עצמו ואולי ניסיון אחרון ללכת בעקבות רבו המת.
חיים באר נמנה עם המעטים המשוטטים כבני בית בעולמו של עגנון. קריאה בספריו ללא הכרות עם עגנון היא כקריאה בסיפורי ר' נחמן מברסלב ללא ידע בתלמוד ובמקרא. בספר צל ידו, עגנון משוטט לכל אורכו בגלוי ובסתר באופן מעורר תהייה למה מכוון המחבר בכך שבחר להנכיח את "הסופר לדורות" כמאמר המערכת של העיתון "למרחב"? דומה שבכך הנמיך את עצמו כסופר ואת יצירתו.
בשורות הבאות אנסה להציע סיבות לנוכחות העגנונית בספר.
עלילת בצל ידו מעמידה במרכזה את המפגש בין האב לבנו מחבר הספר שהוא גם המספר. האחרון מבקש שתיים, באחת לספר על עיר הולדתו של אביו שגורלה כגורל העולם היהודי במזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. האחרת היא להשלים עם אביו; לתקן את סיפורי העבר שנותרו בזכרונו, לנקות את הכתמים שידה על אביו בספר "חבלים", להשלים מידע חסר. במילה אחת, הגעגועים הם המניעים את העלילה והעילה הראשונה לכתיבת הספר. זה היסוד שהניע גם את עגנון והניב נתח נכבד מסיפוריו ובראשם סיפורי בוטשאטש. בנימין תמוז הכתיר את מאמרו "משורר הגעגועים שב אל עפרו". הגעגועים הם מנוע רב עצמה ליצירה המנקזת לתוכה קונפליקטים בחיי האמן והיא מקום לברור שאלות בחייו העכשוויים. כך, עמוס עוז בהרצאה האחרונה מספר על מפגש עם ידיד פלשתיני בלונדון המבקש לחזור לחיפה, לו הוא מציע לעשות כמעשה עגנון, להפוך את הגעגועים ליצירה אמנותית....
יתרה מכך, מסגרת העלילה היא הזמנה של איש עתיר ממון לבוא אל טירה בה שוכנה חבורת נשים וגברים מהעיר אוברוץ' עירם של בעל הממון ואביו של חיים באר. המליארדר מספר לסופר: "בקומה השלישית הולך ומוקם ה'אוברוצ'ר נוישטאט', כלומר 'אוברוץ' העיר החדשה. והעוזרת שלו ד"ר אנגל מסבירה לסופר "שלקפטן יש חזון...מאגר ענקי של מידע שיעמוד לרשות כל מי שיבקש ביום מן הימים להקים לתחייה את העיירה היהודית המזרח-אירופית." זה בדיוק הדבר שעשה עגנון בספרו "עיר ומלואה" כנאמר לקורצוויל ידידו-פרשנו: בונה אני עיר, את בוטשאטש. אם יהי ה' עמי אעשה אותה עד חנוכה." (דן לאור, חיי עגנון) עגנון מקים לתחייה את עירו וההיסטוריה שלה מראשית במאה ה – 16 עד חורבנה בשואה, וכמפורסם, הוא עושה זאת בחסות הגביר העשיר שלמה זלמן שוקן.
חיים באר מכוון את הקורא להשוואה זו בדיאלוג בינו לבין המיליארדר המבקש לעשות כמו ששלום עליכם יצק את עירו בדמות כתריאליבקה וגרסייה מרקס מעיירת הולדתו בקולומבייה כשהקים אותה לתחייה כמקונדו של מאה שנים של בדידות, "וכמובן עגנון ומה שהוא הצליח להפיק מבוצ'אץ' שלו." משיב לו הסופר הוא חיים באר: "אבל לשם כך דרוש טיטאן מסדר גודל של שלום עליכם, מרקס ועגנון... וכאלה כבר לא מסתובבים היום בעולם". כמו חנוך ברטוב לעיל, באר חשף כאן את המעמד שהוא מייחס לעגנון כיחיד בדורו ובדור שלאחריו, ואת מקומו ומקום חבריו הסופרים ביחס לעגנון.
ובחזרה לשימור זכרונה של העיר, כאן מצוי הבדל מהותי בין עגנון לאחרים המבקשים "ספר זיכרון אמיתי שאוברוץ' שלנו תאיר מתוכו בשלל אורותיה". הממונים על עיצוב הזיכרון בוחרים בתמונות, סצנות ופרקים בהיסטוריה שירוממו את העיר, ויציבו אותה כמגדלור בשירת ההלל לתולדות ישראל. "לא מחקרים היסטוריים מעמיקים ורחבי יריעה יגאלו את אוברוץ' היהודית מן השכחה, כי אם יצירה ספרותית שבכוחה להעניק לעיר את חיי הנצח שלה, כמו שעשו יוליסס לדבלין, מאה שנים של בדידות למקונדו ו"אורח נטה ללון" ו"עיר ומלואה" לבוצ'אץ'." הניסיון הקל לספר מעשה אחד המטיל כתם על אוברוץ' נדחה על ידי חבורת יוצאי העיר. הוא לא מתאים לתמונה שהם ובעל הממון האגדי מבקשים לספק לסופר, היודע היטב שבשני ספרי עגנון המוקדשים לעירו מצויים מעשיהם של בני אדם שעליהם לא תהיה תפארתה של בוטשאטש. אם נלקט את כל מעשי העושק, העוולה, העוינות, המחלוקת ההורסת, השחיתות ועוד משלל הסיפורים כמו יעקילי, בשעה אחת, מזל דגים, פיבוש גזלן, הנעלם ועוד, לא אורות יצאו מן העיר אלא אפלה כבדה תרד עליה, ונאה לומר עליה "כסדום היינו לעמורה נדמינו". באופן מתמיה ולא אטעה אם אומר בניגוד לכוונת המחבר, מתמקדים הסיורים לבוטשאטש בפרטים החומריים של העיר ומעט בעיקר – הסתאבות העיירה, ניוולותה וההדרדרות המוסרית של יושביה היהודים. את זה ביקש המחבר להאיר ולהדגיש לקוראיו היושבים בירושלים ובשאר ערי הארץ.
לדידי, החלק המשמעותי ביותר בקשר שבין עגנון לחיים באר מובא במשפטים הארס פואטיים הפותחים חלון למלאכת הסופר. בסוף הספר בא כמו משפט סיכום והנחייה לקוראים כותבים: "שמי שרוצה להיעשות סופר עברי באמת, סופר שסיפוריו נובעים מן הצנורות בלי שום חציצה, חייב להיות בן בית של ממש בתלמוד ובספרות חז"ל." באר נוטל מדברים שאמר הרב קוק על הסיפור "והיה העקוב למישור" – על פי עדות עגנון – ש"זהו סיפור עברי באמת נובע מן הצנורות בלא שום מחיצה". כאן צריך לשים לב לאבחנות חשובות. אכן, יצירת עגנון יונקת מספרות חז"ל ומכלל היצירה היהודית לדורותיה, היא ארוגה בתוך סיפוריו באמנות שאין שני לה. לא באר ולא אחר הצליחו ליצור את החיבור בין הישן לחדש ולהביאו לכלל יצירה חדשה בעלת מימדי עומק של משמעות וגבהים של יופי פואטי כמו שעשה עגנון והעידו על כך רבים וטובים לאורך שני דורות של פרשנות וחקר יצירת עגנון. נראה שהדרך להיעשות סופר עברי ארוכה ונדרשות לה עוד תכונות, ולאו דווקא מיומנויות. עגנון מותיר אחריו בכתב יד מסמך משנת תרפ"ו ובו הוא כותב:
"הסופר הגדול, הסופר האמיתי, שרואה את ישראל חטיבה אחת, ושרואה בכל אדם מישראל חלק מן האומה, כדבר שנחלק מדבר, ועדיין הוא שייך לאותו דבר, לא היה יכול לכתת עצמו לכת זו, או לכת זו. הריהו כותב לכל ישראל וכל אדם מישראל יש לו חלק בדבריו. ואפילו הסופר שהוא כותב כאילו לעצמו, הואיל והוא חלק מכל האומה, וכל האומה חלקו, כל אחד מן האומה טועם טעם בדבריו כאילו נכתבו דבריו לו וללבו. לפיכך לא תמצאו סופרים גדולים בשום כתה מישראל. סופרי פולמוס יש, אבל סופרים כוללים, כלומר שכוללים את נשמת ישראל בדבריהם מי ימצא. (מעצמי אל עצמי עמ' 381 – 382)
ונראה לי שכאן מצוי הבדל מהותי באופן שבו רואה באר את מלאכת הסופר ככתוב באמצע ספרו, "מותר הסופר על מי שאינו סופר – היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא חפה מכל עוולה ומשגה." אם לדידו אמנות הכתיבה היא כלי שרת תרפויטי בידי האמן, לדידו של עגנון התכונה המרכזית הנדרשת לאדם כדי להיות סופר אמיתי היא היחס שבינו לבין כלליות האומה. מתוך החיבור המוחלט, עגנון לא רואה צורך לחיות בספריו חיים נקיים "מכל עוולה ומשגה", אלא להיפך, יצירתו מתארת בעיקר את העוולות והמשגים שנעשו שם בעולם שנחרב, כמו גם חושפת בזמן אמת את אלו שנעשים כאן בארץ בירושלים ובתל אביב, בעולם החדש ובזה הישן, בעולם המסורת ובהוויה המודרנית. זה עיקר יצירתו.
עוד קשרים לעגנון ורמיזות שונות מפוזרים בספר וכמו בודקים את תיבת התהודה של הקורא ואת מידת הכרותו עם עגנון כמו איזכור הצייר השוויצרי ארנולד בולקין הנזכר בסיפור לפנים מן החומה וגם בספר שירה, או שימוש במשפט המפורסם "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.”
לאור כל האמור לעיל נדרש מבט מעמיק בסופו של הסיפור – סצנת המוות של האב, זו מעוררת את התהייה בדבר ייצוגו של עגנון בדמות האב. אולם לפני שנצטרף אליה, כדאי לשים לב לסימנים שפוזרו לאורך הדרך. "כנראה שאוברוץ' לא עזבה אותי עד היום" אומר האב המת-חי ועגנון כמותו מדגיש את בוטשאטש הדבוקה בו באמצעות החלומות בלילה ובהקיץ. יותר מכל אלו, הדברים הבאים שאומר הבן חיים על אביו: "כתב ידו הסבוך שבקושי צלחתי אותו, הביע אבא את שמחתו על שזכינו סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של פרדה, לשוחח ...". מן המפורסמות הוא הקושי הרב בפענוח כתב ידו של עגנון, ועל זה נאמר כבר רבות, וכבר עמדו על כך גרפולוגים שונים. באר הוא מן המעטים שמתמודדים בארכיון עגנון שבספריה הלאומית עם כתבי ידו של עגנון. ומשתמע מכאן הרצון העז לשוחח עם מחבר הכתבים, ובלשונו "לפגוש מחדש את אבא שלי – מספר סיפורים מחונן, שמהלך עלי קסם...".
פגישה עם מתים היא אחת החוויות המרתקות המצויות כבר במסכת הראשונה שלומד כל ילד במערכת החינוך הדתית. ובאר מביא את דברי מורו המסנגר על "הקומדיה האלוהית": "במה לדעתך, זה שונה באופן עקרוני מן הגיחות שערכו חכמי התלמוד לעולמם של המתים?" שואל אותו מורו. ונראה שבספר משיב המחבר, שאכן, אם גדול חפצו של אדם לפגוש נפש השוכנת בעולם אחר, יוכל לעשות זאת באמצעים פואטיים כפי שעשו חז"ל וכפי שנמצא אצל עגנון בסיפורים שונים. בספר זה באר הולך בעקבות חז"ל ועגנון לפגוש את מורו ורבו המת הוא עגנון הוא אביו הרוחני, בטירה שבה התכנסו נשמות העבר.
האב הערטילאי בטירה משחזר לפני הסופר את רגעיו האחרונים בבית החולים, "ובעוד ידי המושטת צונחת חסרת אונים על המיטה, היא והצל שלה ...". דומני שיש כאן שוב רמז המכוון את הקורא להתבונן היטב בדמות האב שצל מלווה אותה לאורך כל הספר, צל ידו של עגנון. והסיפור הוא סיפור של אמן בצל ידו של גדול סופרי ישראל, או כדברי של א.ב. יהושע: דוסטויבסקי אמר בזמנו 'כולנו יצאנו מתחת האדרת של גוגו. גם אנחנו, כל הדור שלי הושפע מאוד מעגנון...עגנון היה ענק."
סיום הסיפור אף הוא מחזק הבנה זו. הסופר מקבל מתנה יקרת ערך מאת בעל הממון בליווי דברי עידוד לקרוא את שאמר האר"י לגוריו. בטיסה חזרה הביתה הוא קורא אודות האר"י וגוריו במירון שעלו אל קברו של רשב"י, אל המקום שם שמעו תלמידי הרשב"י סתרי תורה מפי רבם, "ועדיין רישומו של האור במקום הזה...". הבחירה לסיים את הספר בקשר אב-בן רוחניים מסמן את מימד העומק של הספר, הקשר בין חיים באר לסופר הנערץ עליו, הסופר שמלווה את התפתחותו כאמן, והוא בבחינת "מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא."
*ציטוטים לקוחים מתוך הספר "בצל ידו", בהוצאת עם עובד.
