לפעמים יש להרפות מן הדחף לנתח יצירה על פי תאוריות ומבנים, אלא להקשיב בפשטות לתוכן המצוי בה. קריאה שכזו עשויה לזמן מפגש עם הקול האוטנטי של המחבר, שיש והוא עולה בזעקה, ויש והוא מתגלגל מצחוק או מבקש אחר תשומת לב ושותפות לדעה. בספר עיר ומלואה מצויים סיפורים שמהם עולה רצונו של המחבר לתפוס בשרוולו של אדם ולטלטל אותה בחוזקה באופן שלא יוכל לשוב אל מקומו, אל ספרו ואל עטו בשלוה.
הפואטיקה העגנונית כובשת את הלב ומענגת, ועגנון יודע זאת. המחבר בשנות השבעים לחייו, בעל ניסיון ושולט היטב בכלי עבודתו. הוא עוטף את סיפורי עירו בלשון וסגנון השואבים אליו את הקוראים בהם, והאחרונים לא מרגישים בסערה הנפשית מתוכה נחצב הסיפור. הצפרדעים", סיפור שכבר שמו מושך חיוך מאוזן אל אוזן אבל מרגע הקריאה בו, זה הולך ונמחק עד כי לא נודע, ואז מתפרץ צחוק פראי למקרא על אודות צפרדעים המזנקות מן הסלים ומקפצות בכל רחבי המטבח בין קדרות ולהבות כיריים. הסיפור "מזל דגים" משעשע את הקורא בו כמעט עד סופו, ואם נפש אמן יש בו, תדבק רוחו בצוהר שפותח המחבר אל נפשו ואל אמנותו דוקא ביצירה זו באמצעות דמותו של בצלאל משה.
סיפורי בית המועצות הגדול והקטן, הנעלם, המבקשים להם רב ועוד סיפורים אחרים טעונים בפרטים היסטוריים, עד כדי תהייה האם לפנינו סיפור ככל סיפורי עגנון או פרק מחיי קהילה אחת מרבים בגליציה, האם יצירה אמנותית או דין וחשבון, אמת או בדיה?
כבר עמדתי במקום אחר על מעשה אורג בסיפורי עגנון, בהם השתי והערב עשויים מאמת ובדיה גם יחדיו, אולם הפירוד בים שני אלו הוא מצד החוקרים והפרשנים. לא מצד המחבר. עבורו "האמת מצוותה בכל מקום ובכל זמן ובכל דבר." מבחינתו, "איני מספר אלא מה שהוא אמת, שאני אומר אין לך יפה מן האמת, שמלבד שיפה היא האמת מחמת עצמה מלמדת היא את האדם דעת." כך שולח אותנו עגנון לחפש את האמת בסיפוריו, לא במובן ההיסטוריוגרפי-ארכאולוגי, אלא במשמעות הערכית מוסרית רוחנית, בבחינת 'משה אמת ותורתו אמת'.
דברים אלו יפים למכלול הקורפוס העגנוני, אבל במיוחד בכל הקשור לסיפורים שנכתבו לאחר השואה ועם קום מדינת ישראל. עגנון מחפש אחר האמת של הקיום היהודי, תכליתו ומשמעותו לא במובן התיאורטי, הפילוסופי, אלא בחיי האדם כפרט, בחיי קהילה ומדינה. בכך יצאה יצירת עגנון ממקומה ומשעתה וקיבלה חיי עולם, כדוגמת אגדות החורבן.
חכמי ישראל בעבר הבינו היטב שהדרך לשמר את זכרון החורבן הוא באמצעות סיפורי חיים, מקרי בוחן, Case study שילמדו לדורות בכל ליל תשעה באב ויהדהדו את החיים העכשוויים. וכך הם מספרים:
מסולת לפסולת - מסכת גיטין דף נו ע"א (מתורגם מארמית)
מרתא בת בייתוס עשירה שבירושלים הייתה.
שלחה את שליחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת. עד שהלך נמכרה.
בא ואמר לה: סולת אין, קמח יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר.
בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר.
בא ואמר לה: סובין אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר.
היתה חלוצת נעל, אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול.
התיישב לה גלל ברגלה ומתה.
קרא עליה ר' יוחנן בן זכאי: 'הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה'.
יש אומרים: גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ונאנסה ומתה.
דרמה טראגית שצלחה 2000 שנות גלות, אני קוראת בה ומהרהרת במרתה של ימינו ששמה מן הסתם אחד מהשמות המודרניים של זמננו, והיא מתגוררת באחד המגדלים או ליד הים. מה היא יודעת על מצוקותיהם של נשים אחרות? אלמנות, יתומות, שקופות, נידחות בשכונה עלובה בנתניה או דרום תל אביב....
ועוד אגדת חורבן:
מעשה במרים בת בייתוס שקידשה יהושע בן גמלא ומינהו המלך להיות כהן גדול ונכנסה פעם אחת לראות ואמרה אלך ואראה אותו כשהוא קורא ביום הכפורים בבית המקדש, והוציאו לה טפטיות מפתח ביתה עד פתח בית המקדש כדי שלא יתיחפו רגליה ואעפ"כ נתיחפו רגליה, ... אמר רבי אלעזר בר' צדוק אראה בנחמה אם לא ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה מירושלים ועד לוד וקראתי עליה הפסוק הזה (דברים כ"ח) הרכה בך והענוגה וגו'.
/איכה רבה (וילנא) פרשה א ד"ה מעשה במרים
עוד חלון נפתח אל מעמד העשירון/האלפיון העליון ויחסי הון שלטון. כאשר חז"ל כתבו את הסיפור בית המקדש כבר חרב, והכהנים חסרי עבודה וטובות הנאה התפזרו יחד עם העם ברחבי הארץ ובגלות. האם הם כתבו סיפור זה עבורנו? עבור דור התחיה והתהיה?
נראה לי שתשעה באב ואגדותיו – מחז"ל ועד עגנון – רלוונטיים היום יותר מאשר בעבר. דומני שראוי להוסיף לקריאה ביום זה את הספר עיר ומלואה, הוא ספר אגדות החורבן הגדול של קהילות ישראל במאה ה-20. יש בו שוועת עניים וזעקת אלמנות לצד שתיקת חכמים וחרשות עשירים, גסות לב של בעלי זרוע, עושק וכחש בצד דורשי אמת ואמונה זכה. הכל כלול. ועגנון יושב בירושלים ההולכת ונבנית לנגד עיניו, מתרחבת ועולה לגובה והוא כותב את ספרו באינטנסיביות, מתחרה עם הזמן שהולך ואוזל, שמא יהיה בו כדי להציל מחורבן בית שלישי. ואין מציל אחר אלא אנחנו, הקוראים.
